היו לדרור אידָר באותו ערב שני מתחרים חזקים, אחד עגול ואחד גדול. בחוץ, ממש מתחת לחלונות האולם של בית מורשת אצ"ג שברחוב יפו בירושלים, הוקרן על מסך ענק משחק כדורגל בשידור מדרום אפריקה, והנאספים נהמו, שאגו, ייללו. ובהיכל התרבות בתל אביב נערך אירוע כמעט מקביל למופע של אידר, אבל בגדול: הפילהרמונית וכמה ממיטב זמרינו ומחלקת התרבות של גלי צה"ל ערכו את המופע 'חגיגת קיץ' לרגל מאה שנה לנתן אלתרמן. וכאן היה עליו, על דרור אידר, לספק תשובה הולמת, ולהציע גם הוא, בזמרה ובדיבור, את האלתרמן שלו. הקהל היה אפוא קטן ומובחר, ודרור אידר נתן פַייט, נתן את עצמו, נתן את הנשמה, נתן אלתרמן.
אידר מוכר כנראה בראש ובראשונה כפובליציסט, בעל טור שבועי ב'ישראל היום'. אבל הוא גם ד"ר לספרות עברית ומרצה לשירה עברית שפרסם ספרים מחקריים על אלתרמן ועל יוסף צבי רימון; ועוד מלפני כן הוא מלחין ומנצח מקהלות; ונוסף על אלה, דבר שהיה עד הערב הזה כמעט סודי, הוא גם זמר בעל קול עמוק ומרשים, ואפילו סוג של חיית במה. וכל אלו היו המרכיבים במתכון של המופע הזה, שאמור להיות ראשון בשרשרת. אידר מגיש שירי-משוררים מולחנים, בעיקר אלתרמן אבל גם אחרים, חלקם בלחנים מוכרים וחלקם בלחנים שלו. בין לבין הוא מספר על השירים ומשמעותם במיטב כישרון ההרצאה החי שלו, ובהרבה אהבה. בייחוד הוא עומד על החיבור בין הפרטי והלאומי בשירי 'כוכבים בחוץ' - חיבור שהמחקר המקובל נוטה בדרך כלל להכחיש.
יצא לי לנסוע ביום המחרת בחברת חובב שירה עברית, שהעיד על עצמו שלשירים הליריים של אלתרמן הוא מתקשה לגשת. חבל שהוא לא היה ערב קודם לכן במופע של אידר. זה היה מבוא מצוין לשירים האלה - דרך האוזן, הראש והלב גם יחד. אידר ארג את שירי 'כוכבים בחוץ' למסכת אחת של התמודדות המשורר עם המוזה המסחררת; עם רצפת-האש שהוטל עליו, על הנביא המודרני, לנגוס בה. מסכת שמתחילה ב"עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא" וב"שווא חומה אצוּר לך, שווא אציב דלתיים", שאידר שר בעיבוד ג'אזי ללחן של נעמי שמר - ונחתמת בשיר האחרון, שבו, ללחנו הטראגי של אידר עצמו, אלתרמן קורא "מה עריץ ואחרון פֹּה הָאֵלם".
כוכבים אורחים היו שירים משל אברהם שלונסקי,
לאה גולדברג, נתן יונתן, יאיר (
אברהם שטרן) ואהרן אמיר, המתחטא "היי טובה אליי" בלחן מרגש במיוחד של אידר; שיר פרידה של אדם היוצא "לארץ תלאובות", ואידר סיפר, אכן, על הקשר האישי שלו עם המשורר בחודשי מחלתו.
איתו על הבמה היו הפסנתרן איתן סובול ונגן כלי ההקשה תומר כהן. שניהם היטיבו נגן - בשירים המושרים, וגם כצלילי רקע לשיחתו של אידר. עם זה, התרכובת הצלילית הקבועה של פסנתר וכלי הקשה שיוועה בשלב מסוים לגיוון של איזשהו צליל אחר, איזשהו סולו חליל קטן נניח; ואולי המצוקה הייתה נפתרת אם לחניו של אידר היו מתפרסים על פני יותר סגנונות מוסיקליים. לאורך כל הדרך נשמר מתח גבוה, וזה טוב, אבל הוא היה על גבול היותר-מדי, במחוזות של חוסר-מנוחה; הלילה הזה היה, כלשון השיר האלתרמני שאידר שר יפה כל כך, "סחרחר משיאים". אבל כל אלה זוטות. הערב היה מעשיר ומרומם רוח, שעה וחצי של דריכות רוחנית ופורקן אסתטי, וכשחיה ברנס, נציגת האכסניה, אמרה בסופו בהתרגשות שכל הנוכחים יצאו ממנו אנשים אחרים, דבריה לא נשמעו מוגזמים.
