שוב אנחנו נפגשים, 40 ח"כים הגישו חתימות. ישבתי ושמעתי את כל הדוברים. כשאני אומר שמעתי, גם הקשבתי. בד"כ אני מסיק תמיד תובנות וגם הערות מעשיות שאתם מעלים. אני חושב שמן הראוי שאלה שמגישים את הבקשה הזו יהיו נוכחים כאן, אני חושב שזה פשוט עניין של
כבוד הדדי שמתבקש.
אני נוהג לפתוח את המפגשים האלה בסקירה קצרה מאוד של הפעולות המעשיות שהממשלה והקואליציה החליטו עליהן מאז המפגש האחרון שלנו. היו חמש פעולות שנוגעות לתחום הפנימי:
1. קודם כל, מערך שיטור עירוני, החלטנו על הקמתו. אני חושב שזה דבר חשוב לביטחון הפנים ותחושת ביטחון הפנים של אזרחי ישראל. מערך שיטור עירוני הוא שינוי חשוב מאוד. אנחנו נגדיל את מספר האנשים הנוכחים ביישובים שלנו, בערים שלנו, והדבר הזה הוא מרכיב אחד וחשוב בהקניית מציאות ביטחונית ותחושת ביטחון גדולה יותר לאזרחי ישראל.
2. הדבר השני שהחלטנו עליו, למעשה זה קרה אתמול, זה חוק התקציב הדו-שנתי, לא התקציב עצמו אלא מסגרת החוק. אני יודע שהנושא הזה נתון בויכוח אבל משרדי הממשלה, השרים, וגם משקיפים זרים ממדינות, וגם ראשי ארגונים בינ"ל, כפי שהבהרת היטב שר האוצר, ואחרים חושבים שהדבר הזה הוא דבר מבורך משום שהוא נותן יכולת לממשלה לתכנן, ולו לשנה נוספת, ולפעול בצורה יותר רציונאלית במשרדים. אני חושב שזה חידוש חשוב. אין זה אומר שלא יכולים להיות תיקונים במהלך השנתיים האלה, יהיו, אבל האפשרות לכונן מסגרת שנותנת לפחות 90 אחוז, אם לא למעלה מזה, ומסלקת מידה רבה של חוסר היציבות וחוסר היכולת לתכנן, אני חושב שזה דבר בעל ערך וכנראה שאחרים בעולם שותפים למחשבה הזו. בכל אופן, אני חושב שהתקציב הדו שנתי הוכיח את עצמו מאז שהעברנו אותו בפעם הראשונה ואני לא אתפלא אם מדינות אחרות יאמצו זאת בהמשך.
3. החלטה נוספת, שלישית, שקיבלנו היא להעניק שנת לימודים חינם לחיילים משוחררים בפריפריה. זה תואם לרצון שלנו לפתח את הפריפריה וזה גם תואם עיקרון פשוט לתת למי שנותן למדינה.
4. הדבר הרביעי, הוא דבר שהעברנו בממשלה ביום ראשון האחרון וזה תוכנית מתאר ארצית שמאפשרת הקמתו של מתקן התפלת מי-ים בשורק. יש לנו פער גדול בייצור המים, בכמות המים שאנחנו מקבלים כל שנה ואנחנו נענה על רבע מהמחסור הזה בהחלטה הזו. נידרש למתקנים נוספים. אין לנו דרך לענות על בעיות המים של מדינת ישראל ללא מתקני התפלה. לדעתי, זה גם יהיה מרכיב בהסדרי השלום. אנחנו יצאנו לדרך עם תוכנית חשובה וגם נכריע, אני מקווה, בקרוב גם על מתקן נוסף, בקרוב מאוד, כך אני מקווה, שוועדת המכרזים תחתוך את הקשר הגורדי הזה שאני מבקש לחתוך אותו על מתקן התפלה נוסף שמתעכב ומתעכב ומתעכב כבר שנים.
5. החלטה רביעית זה חיבור 150 מחנות צה"ל לרשת ה ביוב וטיהור בשפכים. בסופו של דבר, בתוכנית רב-שנתית נשקיע כאן חצי מיליארד שקל. זה חשוב לאיכות הסביבה, זה חשוב מכל הבחינות האחרות.
אני יודע שהדיון הזה התרכז בעיקר בשאלות מדיניות. אני חושב שצריך להסתכל, וכמה חברים עשו את זה, בראייה ארוכת טווח לגבי מתקפת הדה-לגיטימציה שמדינת ישראל נתונה בה. אנחנו נתונים להתקפות חוזרות ונשנות על עצם הלגיטימיות של המדינה, שהיא מדינה של ריבונות יהודית בגבולות כלשהם וההתקפה הזו נושאת אופי מסוים. היא מחודדת על דבר מסוים. אנחנו יודעים שמדובר על עצם קיום המדינה משום שדוברים מסוימים, לא רק מארגני המשט הבא שאומרים תחזרו לפולין או למרוקו, שמענו את זה מגורמים מסוימים אפילו בארה"ב, זה נפלט, זה יצא החוצה ברגעי הכעס, זאת אומרת, הפתרון לבעיה הזאת, המעיקה הזו, של מדינת היהודים זה שנפרק את מדינת היהודים, שיחזרו.
טוב, אם אנחנו צריכים לחזור למדינת האם או למולדת האם, זה פה. בסוף זה הפתרון של מדינת היהודים כי מכאן באנו ולכאן שבנו. אבל מה שאומרים לנו: תפרקו את המפעל הציוני, תפרקו את מדינת ישראל, וזה בשורש קואליציה בלתי קדושה שהולכת ונרקמת הרבה שנים, בייחוד בעשור האחרון, עם עליית האיסלאם הקיצוני מצד אחד והחבירה המוזרה שלו, או לכאורה מוזרה, עם השמאל הרדיקלי, בעיקר באירופה. אין חבירה מוזרה מזו משום שהאיסלאם הרדיקלי, המשטר באירן, המשטר של חמאס בעזה, אלה משטרים חשוכים, הם מדכאים, הם רומסים עד דק את זכויות האדם, את זכויות הנשים. יש כאן משט של נשים? הנה, שיימחו על העוול הנורא שנגרם לנשים בעזה על-ידי שלטון החמאס, על השעבוד שלהן, על ההתעללות בהן, על הדברים הנוראים שקורים להן באלימות, ברצח, בהעדר שום שלטון חוק ושום שוויון אזרחי, זה כלפי נשים ומיעוטים וקהילת ההומו-סקסואלים שתולים אותם ברחובות אירן.
אני לא שומע מילה אחת כמובן על כך מגורמי האיסלאם הרדיקלי אבל אנחנו מצפים לשמוע, וגם שומעים מעת לעת מהשמאל הרדיקאלי, אנחנו שומעים את טענותיו בנושא הזה אבל כאן כל הטענות נאלמות ונעלמות ויש חבירה בין הגורמים הללו שלכאורה מחויבים לזכויות האדם עם הגורמים שמדכאים את זכויות האדם יותר מכל גורם אחר עלי אדמות והחבירה הזו ממוקדמת רק על דבר אחד, או לפחות קודם כל על דבר אחד, וזה על המשך קיומה של מדינת ישראל.
אבל הם אומרים 'תחזרו לפולין, תחזרו למרוקו'. שלא תטעו. אני, אגב, חושב שמכוונים את ההתקפות עלינו רק כשלב ראשון. אני חושב שיש להם יעד יותר גדול, אני חושב שיש להם שנאה לחברה הפלורליסטית, הליברלית, החופשית, שאותן מדינות במערב וגם ארה"ב מייצגות, ויש גם אחרות. אבל כרגע, המוקד של אותה חברה שכל כך שנואה עליהם, זאת מדינת ישראל. ועל כן, אנחנו עדים לגל הולך וצובר. זה היה מוקד רעיוני, הוא מתסיס קודם כל באירופה, הוא יוצא מתקינות פוליטית, משתרש בחלקים מכובדים של התקשורת ולאט-לאט מתפשט, כובש גם ממשלות. כשיש תופעה שהיא ארוכה ושיש לה יסודות שהולכים ונבנים, לא בהכרח רואים את זה. בדרך כלל זה לוקח זמן להבין את עוצמת התופעה, ואתה נוטה לחשוב שאתה רואה רק את החמש דקות האחרונות של הסרט, אבל הסרט הזה כבר נמצא איתנו הרבה שנים.
הוא התחיל, אם אני אסתכל רק על עשר השנים האחרונות, על העשור האחרון, בוועידת דרבן ב-2001, ועידת האו"ם של דרבן. הקואליציה הבלתי קדושה הזאת באה לביטוי מלא בהחלטות הקשות של האו"ם נגד מדינת ישראל, החלטות של דה-לגיטימציה, חזרה לאותו בירא עמיקתא שהיינו בו אז, עם הכפשת הציונות והשוואתה לגזענות. זה חזר בדיוק באותם נוסחים, קראו לזה מדינה אחרת, קראו לזה במונח אפרטהייד. הקהילה הבינלאומית יצאה מהבור העמוק הזה - וחזרה. ואם הייתה, דרך אגב, דה-לגיטימציה של האו"ם בחלקים חשובים של העולם, זה היה בהתקפה הברוטאלית על מדינת ישראל ועל זכותם של היהודים, העם שדוכא יותר מכל עם אחר ונשחט יותר מכל עם אחר, הזכות של העם הזה לכונן ריבונות משלו ולקיים חיי מדינה משלו ולהגן על עצמו. הדה-לגיטימציה של הציונות עשה דה-לגיטימציה לאו"ם. והאו"ם - לקח לו הרבה זמן לצאת מהבור הזה, אבל הוא חוזר אליו.
הוא התחיל לחזור אליו בשנת 2001 בוועידת דרבן ויומיים או שלושה ימים לאחר מכן הייתה ההתקפה של ה-11 בספטמבר, ולכן הדבר הזה נטמע לרגע. אבל זה כבר היה זרקור. לפעמים יש מצב שמשחררים פצצת תאורה בלילה ופתאום היא מאירה על פני השטח, ואחר כך היא דועכת, אבל זה מה שנגלה.
ואחר כך ראינו את זה בשנת 2004 בבית המשפט הבינלאומי בהאג, בעתירה נגד הקמת גדר הביטחון שלנו, נגד התקפות המרצחים המתאבדים. עתירה לבית הדין הבינלאומי? על מה? על מה? מישהו ניסה להסביר לכתבת זרה של התקשורת נדמה לי הצרפתית, למה הקמנו את הגדר. אז אותו אדם סיפר: 'הייתה לי חברה, חברת כיתה, שיום אחד איחרה להגיע לכיתה, היא נסעה באוטובוס משכונת גילה אבל היא התפוצצה משום שמישהו עבר במקום שלא הייתה גדר'. אז הקמנו גדר. אגב, זה היה הסבר יותר משכנע מכל הסבר אחר ששמעו שם. משום שזו האמת: הקמנו גדר ביטחון כדי לעצור מחבלים. כמעט כל הגדר הזאת, אתם יודעים באיזה תוואי היא עוברת, אבל לקחו אותנו לבית הדין הבינלאומי על הקמת גדר כדי לעצור את גל המתאבדים.
ראינו את זה אחר כך בשנת 2005, כשאלוף במילואים
דורון אלמוג לא יכול היה לצאת מהמטוס בלונדון מחשש שייעצר. זה הולך ומתפשט - אני מדבר על לונדון, אני מדבר על בריטניה, אני מדבר על מדינות נאורות. לאן מגיעה השלילה הזאת? ואני תכף אחדד את השלילה הזאת. יש לה חידוד מאוד ברור בימים האלה.
בד בבד עם התהליך שאני מתאר, בד-בבד עם הקואליציה הבלתי קדושה של האיסלאם הרדיקלי והשמאל הרדיקלי, יש גם תופעה של בנאום המשפט, כך קוראים לזה, והדבר הזה בא לידי ביטוי, למשל, ברעיון של המשפט האוניברסאלי שאתה יכול לייצר בכל מיני מדינות. אני חושב שאני מתאר כאן תופעות יסודיות, עמוקות ומאוד בעייתיות ואני אתייחס גם להערות. כדאי שנסתכל על המצב שלנו בכללותו, כדאי שנבין את מורכבות הבעיה, אי-אפשר לתת פתרון לבעיה אם לא מנתחים את הבעיה בצורה רצינית. אם אינך עורך דיאגנוזה רצינית, גם הפתרון שתביא לא יהיה רציני. אני רוצה להביא פתרון רציני, פתרון שנותן מענה לבעיות האמיתיות והבעיות האמיתיות אינן בתוך הבית הזה אלא עצם קיומו של הבית הזה וזה מה ששוללים.
הבעיה הזו של בנאום המשפט הוא שהמשפט "מבונאם", אם אפשר להגיד ככה, אבל הוא מאוד מאוד מוטה כי בעצם משתמשים במוסדות הללו לכוון נגד מדינה אחת. אני אתן לכם דוגמה כדי להבין עד כמה הבסיס ואחר-כך החץ שמכוון נגדנו הוא חד-צדדי. הוועדה שנקראת הוועדה לזכויות האדם באו"ם מייצרת הרבה מהתביעות הללו, בעצם היא מעלה אותן. 85 אחוז מההחלטות של הוועדה הזו, 85 אחוז, הן נגד מדינת ישראל, אין בעיות אחרות, אין בעיות אחרות בעולם, אין בעיות אחרות של זכויות אדם. יש להן החלטה אחת עומדת, רק נגד מדינת ישראל. אין בעיות אחרות, אין מצב שנהרגים ונרצחים אלפים ורבבות, אני אפילו לא רוצה לתת לכם דוגמאות מהשבוע האחרון, השבועיים האחרונים. אף מילה על כל אלה, אבל 85 אחוז מההחלטות של הוועדה הזו, שמהוות בסיס אחר-כך לוועדות חקירה, לתביעות בהאג, לתביעות ב-ICC וכדומה, זה מכוון למדינת ישראל אז אתה שואל מה קורה עם המוסדות הבינ"ל. מה? הם כולם מופנים נגד מדינת ישראל? יש לה נסיבות. אני אוכל בדיון אחר לפרוס את השקפתי מדוע הדבר הזה קורה במוסדות הבינ"ל בעשור האחרון, יש לזה סיבה, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה כרגע.
אני מתאר אותה כעובדה קיימת והעובדה הזו, מה שראינו בדרבן, מה שראינו ב-2004, עם הגדר וב-2005 עם דורון אלמוג ומה שראינו אחר-כך ב-2009 בדוח גולדסטון, באמצע המלחמה, הם הקימו את הוועדה הזו, היא פסקה כבר את קביעתה עוד לפני שהתחילה והיא האשימה אותנו אחרי שאנחנו נחלצנו להגן על עצמנו נגד אלפי רקטות, היא מאשימה אותנו למעשה בפשעים כאלה ואחרים. על מה? על כך שהגבנו, אי-אפשר להגיד כמו שכל מדינה אחרת הייתה מגיבה כי המדינה הקודמת שהותקפה על-ידי אלפי רקטות הייתה בריטניה במלחמת העולם השנייה, ומה שהיא עשתה היה אלף מונים, אני חושב שאני בוחר את המילים שלי בקפידה כאן, אלף מונים יותר ממדינת ישראל, לפחות לפי מספר הקורבנות בתגובה שלהם על ההתקפות על הערים שלהם, אלף מונים. אז אי-אפשר להגיד שאנחנו פעלנו כמו המדינות האחרות כי שום מדינה, המדינה היחידה שאנחנו יכולים להשוות אליה לא פעלה כמונו, אבל הם עשו את דוח גולדסטון, הוציאו אחר-כך צווי מעצר לאחר מכן נגד מנהיגים מסוימים, לרבות ח"כ לבני, יו"ר האופוזיציה.
אנחנו רואים את אותה תופעה נמשכת עכשיו במסע ב-2010, מסע מתוזמר ומתוזמן היטב על-ידי אויבי ישראל, אותה קואליציה בלתי קדושה שמארגנת מאחורי הקלעים את משטי השנאה, זה מה שזה, משטי שנאה, זה לא משטי שלום, אלה משטים נגד השלום כדי לחזק את החמאס ומי שעומדים מאחורי המשטים הבאים מנסים להסתיר זאת. חיזבאללה ואירן לא יכולים להסתיר זאת, אנחנו רואים את זה, שומעים את זה, יודעים את זה, והמטרה שלהם היא אחת: היא לאפשר לחמאס לייבא נשק מאירן ועוד יותר מזה. הם רוצים לעשות דבר אחד היום, היום המתקפות עלינו מכוונות להשיג דבר אחד והדבר הזה הוא לשלול מאיתנו את הזכות הטבעית שיש לכל מדינה להגן על עצמה. ההתלקחויות הן כל פעם שאנחנו באים לממש את הזכות הזו.
כולם מדברים כמובן מאליו, אומרים שלישראל ברור שיש זכות להגנה עצמית, אין ספק, אבל כל פעם שאנחנו נדרשים לממש את הזכות הזו, כופתים את ידינו. אתה לא יכול להתגונן מפני ירי רקטות. אתה מתגונן, אתה מואשם ב
פשעי מלחמה. אתה לא יכול לסגור אזור נגד כניסת רקטות נוספות כי גם כאן אתה מואשם בפשעי מלחמה. אתה לא יכול לעלות על כלי שיט שבו כמעט יורים על חייליך, את זה ראינו, דיברתי איתם, והולמים בהם במוטות ברזל ודוקרים אותם.
כלומר, בעצם אומרים לך שני דברים: א', אין למדינת היהודים את הזכות להגן על עצמה, אין לה את הזכות להגן על עצמה בהתקפות הברוטאליות ביותר, אין לה את הזכות להגן על עצמה וב', אין לה את הזכות למנוע מנשק נוסף להגיע לתחומה, לתחום האזורים שמהם היא מותקפת. זה משתלב, שלילת מימוש הזכות להגנה עצמית, שהוא בעצם ביטול הזכות, כי זכות שאתה לא יכול לממש אותה בעצם מתאיידת, אבל בד-בבד עם שלילת הזכות הזו, הרובד התחתון שפורץ מעת לעת הוא בעצם שלילת קיום המדינה עצמה.
אני יודע שיש כאן נטייה, ובוודאי נשמע אותה, להגיד שכל הבעיה הזו מתנקזת להעדר תהליך מדיני בשנה האחרונה. זה לא נכון. אני תכף אתייחס לשאלת העדר התהליך המדיני כי לדעתי צריך להיות תהליך מדיני, ואנחנו מעוניינים בו לא פחות מכל אחד אחר בבית הזה שטוען לטובתו, אבל אל תשלו את עצמכם אפילו לרגע. אל תשלו את עצמכם שתהליך מדיני פותר את המגמה הארוכה הזו והמסוכנת הזו שאנחנו למעשה נתונים בה מזה לפחות עשור ואני חושב שאנחנו נצטרך לעשות שני דברים, יש שני פתרונות.
הפתרון הראשון הוא קודם כל להכיר בבעיה ולא לטשטש אותה ולא לנסות להסוות אותה ולא לנסות לצמצם אותה לאבסורד. הפתרון לבעיה היסודית הוא קודם כל להכיר שזו בעיה יסודית.
הדבר השני הוא להתלכד נגדה, ואני לא אומר את זה סתם כך, למה? משום שהדבר הזה מחלחל בתוכנו. הוא תחילה מגיע באמת לקצוות. היום, שמעתי ברשת ב' את הידיעה הבאה: כחמישים אנשי רוח ואנשי אקדמיה מישראל פרסמו היום עצומה על עמוד שלם בעיתון הצרפתי "ליברסיון" ובה הביעו תמיכה ברשת בתי קולנוע בצרפת שהחליטה שבעקבות אירועי המשט שלא להקרין את הסרט הישראלי "חמש שעות מפריז". בעצומה נאמר, בין השאר, כי מכונת התעמולה מנצלת את הקולנוע כדי להסתיר פשעי מלחמה. אני חושב שזה סקנדל לאומי. אני חושב שהעובדה שישראלים מתייצבים עם הגרועים שבאויבנו, ההתקפות החשוכות ביותר נגד מדינת ישראל, ומארגנים חרמות.
אני חושב שהדבר הזה הוא דבר שמתחיל, כמו שזה התחיל בחוץ, זה מתחיל מגרעין רדיקלי וזה מתפשט והופך למין תקינות פוליטית. והיום זה נמצא גם בגרעין רדיקלי בתוכנו והדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות, וזה לא מן השפה אל החוץ, זה קודם כל להוקיע, להוקיע, את המסע הזה, לפחות בן עשור.
מדינת ישראל, לפחות היא, בודקת את עצמה בסטנדרט בינלאומי שהייתי שמח אם הקהילה הבינלאומית, למשל, מדינות כמו טורקיה, היו מאמצות. אנחנו בודקים את עצמנו על כל שאלה כזו. אנחנו שקופים, אנחנו מתחקרים, אנחנו בודקים אבל אלה שמאשימים אותנו, שיש להם ברוך השם מה לבדוק, הם לא עושים דבר.
יש פה קואליציה בלתי קדושה של איסלאם רדיקלי ושמאל רדיקלי שמנהלים מסע הולך ומתעצם שבוודאי יש לו תחנות ברורות בעשור האחרון, אי-אפשר להתעלם מזה, אי-אפשר לטאטא את זה, אי-אפשר לומר שהדבר הזה איננו קיים או הדבר הזה קיים בשנה האחרונה ביתר שאת, זה לא נכון. זה קיים ביתר שאת וזה התחיל להתעצם בעוצמות גדולות מאוד. אנחנו רואים את זה גם במלחמת לבנון, במבצע האחרון בעזה, מבצע
עופרת יצוקה, ואני חייב לומר שבסופו של דבר כולנו נצטרך לעמוד ולהדוף את זה בעוצמה.
יש גם דבר נוסף, שאני בניגוד אולי להפתעתכם, אני לא חושב שאתם תהיו מופתעים, אני חושב שהתהליך המדיני רצוי גם לעניין הזה. אני לא חושב שהוא יספיק לעניין הזה. הוא לא יספיק והוא רצוי גם בפני עצמו. יש לנו עניין להשיג שלום עם שכנינו, יש לנו עניין כזה. אתה לא צריך להיות חבר של מפלגה מסוימת כדי לרצות להשיג שלום בינינו לבין שכנינו ולכן ביום הראשון, שמעתי את ח"כ
דליה איציק, שאלה למה יש שיחות קרבה, אמרתי למה אין שיחות שלום? ביום הראשון לכהונת הממשלה הזו קראתי לאבו מאזן ואמרתי לו לחדש את תהליך השלום. עשינו גם כמה דברים, לא רק אמרנו, גם אמרנו, זה גם חשוב. נשאתי נאום מסוים, קיבלנו החלטות מסוימות, שחררנו מחסומים, נקודות ביקורת, דברים שלא נעשו, ואנחנו יודעים שהצד הפלשתיני בתגובה לדברים הללו, מה שהצד הפלשתיני עשה, ככל שאנחנו, אני חייב להגיד, זו עובדה, אני לא יוצר כאן קשר נסיבתי אף על-פי שכמה מחבריי חושבים כך, אבל אנחנו קראנו לחידוש המשא-ומתן לשלום ועשינו את אותם צעדים והצד הפלשתיני עשה מה? הוא הלך וקידם, ועדיין לצערי מקדם, את דוח גולדסטון והפנייה לבית הדין הבינלאומי. הוא ניסה לעצור את כניסתנו ל-
OECD, הוא ארגן כל מיני חרמות והוא סירב להיכנס לשיחות אבל בסופו של דבר ארצות הברית הביאה אותו לשיחות קרבה אבל עדיין אין נכונות של הרשות הפלשתינית להיכנס לשיחות ישירות לשלום ואני קורא לאבו מאזן שוב מעל הבמה הזו, ואני מקווה שח"כ איציק תרשום זאת לפניה, אנחנו קוראים לו שוב ושוב, אני קורא לו שוב, להיכנס לשיחות ישירות משום שאין דרך לפתור את הבעיה, את הסכסוך בינינו לבין הפלשתינים בלי שתהיה אותה התדיינות ישירה.
איך אפשר לצפות שאנחנו נחיה זה עם זה, איש לצד רעהו, אם אנחנו לא מוכנים להיכנס לחדר? אנחנו מוכנים, הם אינם מוכנים, להיכנס לחדר על-מנת לפתור את זה וגם מבחינה מעשית, אני אומר מהניסיון שלי ולא רק מהניסיון שלי, מניסיון של אחרים גם כן, אין דרך להגיע להסכמים כאלה, בין אם מדובר מצרים או ירדן או עם הפלשתינים. אין שום דרך להגיע להסדר בלי שיהיו שיחות ישירות ולכן הדרישה שלנו היא דרישה הגיונית ודרישה צודקת והסירוב שלהם, שגם בו צריך להכיר, צריך להגיד את האמת, הסירוב שלהם הוא סירוב שמונע את ההתקדמות לקראת פתרון הסכסוך ומאליו גם את פתרונו כי אתה לא יכול להשלים מהלך, אתה לא יכול להשלים משא-ומתן לשלום אם אינך מתחיל בו. יש להם כל מיני הסברים. אני חושב שההסבר האמיתי שהם אומרים בשביל מה?, עבור מה אנחנו צריכים להיכנס?, לשם מה אנחנו צריכים להיכנס למשא-ומתן? אנחנו נמתין מספיק זמן ויבוא מישהו שיביא כבר הסדר כפוי, כך הם חושבים, הם טועים אבל כך הם חושבים אולי.
הדבר שהם אומרים פומבית - אנחנו לא סומכים על ממשלת ישראל על-אף הצעדים, על-אף המילים, על-אף המעשים בשטח שאנחנו מתקרבים לשלום והם בכל זאת מתרחקים מהשלום ויש מי שמסביר אי-אפשר לסמוך, על סמך מה? על סמך הצעדים שעשינו?, המעשים שעשינו? איך אפשר לשפוט? אולי אנחנו נגיד הפוך. יש גם כאלה שאומרים, גם בבית הזה, הם אומרים מה הטעם להיכנס לשיחות? הרי אין שם מישהו שיכול לקבל החלטה, אנחנו לא סומכים על הצד השני. הרי יכולנו להגיד את אותו הדבר ויכולנו להגיד אין מה להיכנס לשיחות ואם לשפוט על סמך מילים, על סמך מעשים, גם מילים וגם מעשים, אז יש אולי בסיס לחשש הזה של חלק מחברינו אבל אנחנו לא אומרים זאת, הממשלה שלי לא אומרת זאת, אני לא אומר זאת, אני אומר אדרבא - לכל צד בוודאי יש את חששותיו וחשדותיו אבל הדבר הנכון לעשות זה להיכנס למשא-ומתן. כל מי שעיניו בראשו וכל מי שיודע את העובדות וכל מי שאינו בא לנגח אלא בא לבחון בצורה אובייקטיבית את המעשים ואת המדיניות ואת הצעדים של הממשלה, יודע שזו האמת.
אני חושב שאחד הדברים שהיו מחזקים את היכולת שלנו להיכנס לשיחות שלום ולהשיג את הפתרון שאני חושב שהוא הפתרון אל מול הפלשתינים, דהיינו, מדינה פלשתינית מפורזת. אני הצגתי מתווה לפתרון שאני חושב שהוא מאחד את רוב העם, לא את כולו, אבל את רוב העם, של מדינה פלשתינית מפורזת שמכירה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, וזה מחייב צעדים לא פשוטים, לא קלים לא לצד הפלשתיני ולא לצד הישראלי, אבל הדבר הזה יכול, הפתרון הזה יכול להיות מושג רק באמצעות המשא-ומתן ומי שמעכב את המשא-ומתן באופן שיטתי זה לא הצד הישראלי ולא הממשלה שלנו. אני דיברתי על מדינה מפורזת, מדינה מפורזת. יש מי שיגיד שאם אתה מתנה הסדר מדיני על פירוז, אתה גורע מריבונות. אני אינני אומר זאת. אני אומר שהדבר הזה הוא תנאי הכרחי.
לפני מספר ימים אנחנו קיבלנו החלטה חשובה בקבינט הביטחוני שהמשמעות שלה היא ברורה. מצד אחד, הכנסת סחורות אזרחיות לעזה ומנגד שמירת הסגר הביטחוני על החמאס. הסגר הכללי על עזה הוטל בשנת 2007. לאחר ההינתקות והשתלטות החמאס על עזה, הטילה הממשלה הקודמת סגר שכלל צמצום של כניסה של סחורות אזרחיות, לרבות סוגי מזון, גם דברים אחרים. לסגר הזה נוסף, במהלך עופרת יצוקה, החלטה של שר הביטחון, כמובן החלטה של הממשלה, לקיום סגר ימי שמטרתו למנוע כניסה של ספינות לעזה. הדבר הזה היה קיים, קיבלנו אותו עם כינון הממשלה. אני חשבתי, שלושה חודשים לאחר כינון הממשלה, שיש לבחון הקלות בסגר האזרחי ואכן בוצעו הקלות כאלה בחודשים האחרונים, גידול של כרבע במספר המשאיות, הרחבה של מוצרים מסוימים, כמעט כל סוגי המזון, לא כולם, ואני ביקשתי לבחון זאת עוד לפני המשט. המשט האיץ את הבחינה הזו, זה ברור כשמש, אי-אפשר להגיד אחרת, זה ברור, אבל אני חשבתי שהמדיניות הנכונה היא לעשות את ההפרדה הזו, להסיר את הסגר האזרחי ולמנוע כניסה של רקטות וטילים ואמצעי לחימה אחרים אל עזה.
אני חושב שההחלטה הזו היא נכונה משלושה טעמים:
1. היא מסייעת לשמר את הסגר הביטחוני על החמאס ולממש את זכותנו הטבעית להגנה עצמית ועל כך קיבלנו גם תגובות חיוביות מהעולם, או לפחות מהחלק של העולם שלדעתי יותר אובייקטיבי.
2. ההחלטה הזו שומטת את הקרקע מתחת לתעמולת החמאס ופטרוניו בטהרן כאילו בעזה יש משבר
הומניטרי. לא היה ועכשיו גם ברור שאין ולא יהיה.
3. ההחלטה מעצימה את התביעה המוסרית שלנו שהקהילייה הבינלאומית תכפיל ותשלש את המאמצים לשחרורו של גלעד שליט, שבעוד יומיים ימלאו ארבע שנים לחטיפתו.
אנחנו שומרים על הסגר הביטחוני משום שכניסת ספינות לעזה זה דבר אחר. באונייה פרנקוף אני אמרתי לכם שנתפסו מאות טונות של נשק. מעדכנים אותי שהמספר המדויק זה 500 טון, וזה שני שליש מהיקף הנשק שנורה לעבר ישראל במלחמת לבנון השנייה באונייה אחת. כמעט מלחמה אחת על אונייה אחת במשך חודש, ולכן כניסת ספינות לעזה, יש לה משמעות אסטרטגית קשה מאוד עבורנו. להקמת נמל ימי יש משמעות קשה מאוד עבורנו אבל לא רק עבורנו אלא גם עבור שכנינו, גם עבור אירופה, גם עבור העולם, ואתם יודעים בדיוק מי ישלוט בנמל הזה ומי יפעיל אותו ועל כן המדיניות שלנו שומרת על האיזון בין הצורך למנוע הברחת נשק לעזה והרצון שלנו לאפשר לאוכלוסיה בעזה לחיות את חייהם ללא מצור אזרחי.
יש לי בקשה אחת, גם בנושאים המדיניים וגם בנושאים הביטחוניים נכונו לנו ימים קשים. גם אם ייפתח תהליך מדיני, ואני מכבד את כל הקריאות לפתיחתו שאני שמעתי כאן, ואני מקווה שהוא גם ייפתח או שהוא יתפתח לשיחות ישירות ומשא-ומתן רציני על-מנת להגיע להסכם, גם אם ייפתח, גם אם יושלם, הבעיות שתיארתי כאן בתחילת דבריי לא תיעלמנה ואנחנו נצטרך להדוף גם את ההתחמשות של הכוחות הפרו-אירניים בגבולותינו תוך כדי כך שאירן מתחמשת בנשק גרעיני, גם את השינוי שחל בטורקיה, גם את העובדה שטכנולוגיית הטילים והרקטות מתעצמת ומאיימת על מדינת ישראל, על עריה ועל כושר התגובה וההתקפה שלנו.
כל אלה, לדעתי, מחייבים אותה לכידות פנימית שדיברתי עליה ואני מדבר עליה זמן רב, וודאי שמה שאנחנו צריכים לעשות זה מאמצים לאחד את העם ולא לפלג את העם. אני חושב שאחד היסודות שמאחדים את העם, שחייבים לאחד את העם, והם יסודות הדמוקרטיה הישראלית זה כיבוד החלטות בית המשפט. אין כאן מרחב ואין כאן מקום, אתה יכול להסכים, אתה יכול לא להסכים, זה לגיטימי. אתה יכול אפילו למחות אבל קודם כל אתה חייב לבצע.
שנית, אתה חייב גם לכבד בלשון, אתה יכול להביע אי הסכמה, יש אי הסכמה בכנסת, לפחות מכמה מחבריי פה, אני שומע אותם בצורה מכובדת. דרוש כאן כיבוד החלטות הבג"צ, כיבוד מערכת המשפט וגם כיבוד הדדי וזה אומר איפוק הדדי. נכון, אנחנו פנינו לחברינו בציבור החרדי שיגלו איפוק. באותה הפגנה הם גילו איפוק במובן הזה שלא היו שום התפרעויות אבל באותה מידה האיפוק הזה חייב להימשך אבל באותה מידה צריך להיות כיבוד של הציבור החרדי. אני שמעתי דברים ואמירות בשבועות האחרונים על הציבור החרדי שאם היינו שומעים אותו על ציבור אחר במדינת ישראל, היו אמות הסיפים של הבית הזה רועדות. אני שמעתי דברים על הציבור החרדי שאם היינו שומעים אותם בחוץ לארץ מכוונים כלפי קבוצה יהודית, יהודי כלשהו, אנחנו היינו מוחים, ובצדק היינו מוחים.
אנחנו נחפש פתרון לבעיה אבל נחפש אותה במסגרת החוק ובכפוף לחוק ולא מחוץ למסגרתו. עכשיו אמר ח"כ אורלב, ובזה אני מסיים, הוא אמר שאני אמרתי בפגישה עם סיעת יהדות התורה שאני מצפה לאהבה חינם. זה לא מדויק. אולי בתוך תוכי אני מצפה לאהבת חינם אבל אני כבר לא חושב שאני אדם נאיבי. אני אגיד לכם למה אני לא מצפה ולמה אני כן מצפה. אני לא מצפה לאהבת חינם אבל אני כן מצפה שלא תהיה שנאת חינם.
