פרשת השבוע, פרשת "בלק", אשר תיקרא בבתי הכנסת על-ידי רוב מאסיבי של העם היהודי כמעט בכל אתר (מלבד קהילת ה"בלדי" של יהדות תימן שכבר קראוה כשהיא מחוברת לפרשת "חוקת" בשבת הקודמת) פותחת בסיפור "קואליציית ציר הרשע", קרי: מואב ומדיין, ואשר כל מגמתה הייתה: הבאתו של בלעם בן בעור בדחיפות אל המדבר כדי לעזור ל"בלק בן צפור (שהוא) מלך מואב בעת ההיא" לנצח את עם ה' שלא בדרך הטבע, את "העם שאינו פוחד מדרך ארוכה" (תרתי משמע). וזאת, משום היות בלעם לא רק "גדול נביאי אומות העולם" (על-פי המדרש) אלא בעיקר משום "שכל כוחו היה בפיו ומפתחות חוכמת הכישופים והקסמים היו בידיו ובחוכמה זו אף היה מעולה יותר ממשה רבנו" [על-פי הזוהר ח"ג, ש"ה].
המילה "בלעם" מופיעה במקרא 61 פעמים. פעם אחת בלבד במשמעות של שם עיר בנחלת מנשה, היא יבלעם, שנאמר [דברי הימים א', ו', נ"ה]: "ואת בלעם ואת מגרשיה" ושישים פעמים במשמעות של שם פרטי זכר והכוונה היא לאותה דמות מקראית המתוארת בפרשה, כמו גם במקורות אחרים, בנסיונותיה הנלוזים להתנכל, לקלל ולאור את עם ישראל. וגם אמנה, בלעם מגיע בסופו של דבר אל המדבר, לא הרחק ממקום מאהליו, מגוריו ומשכניו של עם ישראל. בלעם מנסה שלוש פעמים (!) "לבצע את זממו". ברם, עקב אהבתו העצומה והגדולה של "שומר ישראל" לעמו בית ישראל ובכל עת "שצרה היא ליעקב, ממנה יוושע" - גם בסיטואציה קשה זו הקב"ה מטרפד את כוונותיו המרושעות והזדוניות וכל קללה שהייתה אמורה לצאת מפיו השטני נהפכת היא לברכה מבורכה כפי שמעידה על כך מפורשות תורתנו הקדושה [דברים כ"ג, ו']: "ולא אבה
י-ה-ו-ה אלוהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך
י-ה-ו-ה אלוהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך
י-ה-ו-ה אלוהיך", כפי שהטיב לבטא זאת נעים זמירות ישראל, דוד המלך ע"ה [תהילים קכ"א, ד']: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל".
וזאת למודעי: התואר היחיד במקרא שהוצמד לשם "בלעם" הוא התואר "קוסם" שנאמר [יהושע י"ג, כ"ב]: "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב". לא קראנו ולא שמענו במקרא שבלעם מכונה רשע אף לא פעם אחת. אדרבה! מן הסיפור המקראי מצטיירת דמות ש"מקשיבה ומצייתת להוראות הבוס הגדול ממעל" [מדרש גם] ואף מגיעה להישגים רוחניים גבוהים בבחינת "ויודע דעת עליון ומחזה שדי יחזה...". לראשונה אנו נחשפים לדמותו הרשעית, השטנית והדמונית של בלעם כלפי עם ישראל וכלפי אלוהיו, במימרתם הנפלאה של חכמי המשנה [אבות ה', משנה י"ט]: "...מתלמידיו של בלעם הרשע: עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה". שלוש מידות שליליות שכל מי שיש לו אותן "יורש גיהנום ויורד לבאר שחת". ודו"ק. כמו-כן, בעשרות ומאות מקורות שונים ונוספים, תלמודיים כמו גם מדרשיים, אנו נחשפים יותר ויותר לדמותו של בלעם הרשע. ואכמ"ל.
אשר על כן, מתבקשת מיידית השאלה: מה ראו מתקני התפילות לקבוע שהתפילה הפותחת את "עולם הבוקר" של (כמעט) כל יהודי, בכל אתר ובכל זמן, תהיה עם משפט תפילתי ידוע "מה טובו אוהליך יעקב (ומה טובו) משכנותיך ישראל" והרי "בלעם הרשע" אמרה כשבא לקלל את עם ישראל?! אתמהה.
כדי לתרץ זאת, יש לבדוק תחילה מה באמת ראה בלעם הרשע כשעלה (בפעם השלישית) אל "ראש [=שיא] הפעור הנשקף על פני הישימון" וניסה לקלל את העם. ובכן, בלעם הרשע רואה ממרום גבהותו "את ישראל שוכן לשבטיו". אכן, בלעם רואה, בעין רגילה, את מקום מגוריהם של עם ישראל ש"אינם מעורבים (אחד עם השני) ושאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה" [רש"י על אתר בשם המדרש]. הכל נקי. הכל מסודר. והוא מתפעל מכך. ברם, בלעם גם רואה מה שעין רגילה לא רואה. הוא רואה בעין "נבואית", חודרת ועמוקה שאוהליהם ומשכנותיהם של ישראל "מיוחדים בשונות שלהם משאר מבני המגורים והשכונות הציבוריות שהיה נוהג לראות" [מדרש גם]. כלומר: ראייתו זו אינה ראייה פיזית וטכנית בלבד. הוא רואה את מה שמסמלים אוהלים ומשכנות הללו: קדושה, היטהרות, צניעות, מעשים טובים וחסד, לימוד תורה ועוד. ובעיקר, רואה הוא את שכינתו של האל מרחפת מעל האוהלים והמשכנות הללו. מיד "ותהי עליו רוח אלוהים" ומפיו בוקע המשפט התפילתי הידוע לכל בר בי רב: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל". קטע תפילתי חשוב זה נשזר ברוב סידורי התפילה של עם ישראל למעט בסידורם של יהודי תימן, הרמח"ל ורבי יעקב עמדין שהתנגדו להכללתו "מפני שבלעם הרשע אמרה".
מי ייתן ומשפט חשוב ונצחי זה שפותח את "תפילת השחר" של כל יהודי ישמש לא רק כ"משפט פותח", אלא, בעיקר, כמשפט מנחה, מאיר דרך, מנתב ומכוון לחשיבה ולחשיבות עצמית, להעצמה ולהתבוננות אמיתית, כדי שנזכה ליישום המעשי של אחד מפסוקי התורה: "כי ה' מתהלך בקרב מחניך".