סיריל בורט, פסיכולוג וסטטיסטיקאי בריטי בעל שם עולמי, פרסם סדרת מאמרים שבהם תיאר ניסויים שערך, אשר בחנו את תורשת האינטליגנציה אצל תאומים זהים שהתחנכו בסביבות שונות. במחקרים אלה, שהוכיחו כי האינטליגנציה היא תכונה תורשתית, וכי השפעת הסביבה עליה היא מזערית, השתתפו לצד בורט, לפי דיווחיו שלו, שתי מדעניות נוספות. התוצאות החד-משמעיות של הניסויים האלה, התקבלו על-ידי מדענים רבים, בהסתמך על המוניטין של בורט, כסוף פסוק בשאלת התורשה והסביבה שהעסיקה את המדע שנים רבות.
לאחר מותו של בורט, התברר כי המחקרים שתיאר לא התבצעו מעולם, וכי שתי המדעניות שהשתתפו כביכול במחקרים האלה, כלל אינן קיימות.
הרופא והחוקר האוסטרלי, ויליאם מק'ברייד, נודע לתהילה בעולם כמי שגילה את העובדה שהתרופה תאלידומיד גורמת מומים מולדים חמורים. לאחר התגלית הזאת, הוקם למענו מכון מחקר מיוחד שבו המשיך לחקור השפעות של תרופות שונות, בניסיון לגלות אם גם הן גורמות מומים מולדים. לימים התברר שגם החוקר המהולל הזה דיווח על מחקרים שלא היו ולא נבראו, ושינה כראות עיניו תוצאות של מחקרים שבוצעו. העובדות האלה כמעט שלא הגיעו לידיעת הציבור, אבל מק'ברייד נאלץ לפרוש מכל פעילות מדעית.
עדות מתוך המעבדה
פרופ' אלכסנדר כהן (לשק) חקר את התופעות האלה לאחר שנתקל במקרה כזה, ממש "ראש בראש".
שנים אחדות לפני שהלך לעולמו (1995), חלק עמי את החווייה: "זה קרה כשהייתי בשנת שבתון באוניברסיטת ברקלי, קליפורניה. באותו זמן נבדקו בחדר הסמוך תרביות של תאי כבד שנלקחו מניסוי שנערך על-ידי הביולוג פרופ' ר"ס צ'אנג. צ'נג ניסה לגלות את הגורם לדלקת כבד נגיפית (באותה עת עדיין לא זוהה הנגיף הנושא את המחלה הזאת. י"ע). בכמה מהתרביות שבדק, מצא צ'אנג תאי כבד שנהרסו על-ידי גורם לא ידוע. הוא האמין שגורם זה הוא נושא המחלה, אבל לא הצליח לבודדו או לזהותו, ומכיוון שכך, שלח את התרביות שהכילו תאי כבד הרוסים, לבדיקה במיקרוסקופ האלקטרוני של ברקלי, שכאמור, היה ממוקם בחדר סמוך לחדרי.
"בוקר אחד הזעיקה אותי מפעילת המיקרוסקופ, והראתה לי את התאים, שלדברי צ'אנג היו תאי כבד, אלא שלמעשה, היו אלה אמבות פשוטות... מאוחר יותר התברר שאמבה אחת פשוט נפלה לצלוחית שהכילה תאי כבד. היא התחילה לטרוף את תאי הכבד ולהתרבות, וכך עברה מצלוחית לצלוחית כשהיא חוזרת על אותו תהליך ואוכלת את התאים לתיאבון. במיקרוסקופ רגיל אי-אפשר היה לגלות את העובדה שהאמבות תופסות את מקומם של תאי הכבד, אבל במיקרוסקופ האלקטרוני, נראו ההבדלים בבירור.
לא מודים בטעות
"צ'אנג פירסם כשמונה מאמרים נרחבים על ניסוייו בתאי הכבד הללו, שלא היו אלא אמבות, ולכן ציפיתי, שבאופן טבעי הוא יפרסם מאמר חדש שבו ימסור את העובדות החדשות. אבל להפתעתי הוא לא עשה זאת, והעדיף לשתוק. העניין הדליק אצלי, כמו שאומרים, 'נורה אדומה'...
הרגישות הרבה בעולם המדעי לעניינים של דיווחים לא אמיתיים על
מחקרים, הובילה גם לדרמות ולסחרחורות של
חקירות שנמשכו שנים, עלו מיליונים ונגמרו בלא כלום. כך היה גם
בדרמה שליוותה את
חתן פרס נובל דיוויד בולטימור.
לשק אמר לי פעם שצריך להבדיל, כמובן, בין תרמיות של ממש לבין שגיאות 'אינסטרומנטליות'. דיווח על מחקר שלא בוצע, או עיוות תוצאות בכוונה, כדי שיתאימו לציפיותיו של החוקר, הם פשע ממש. אבל לעתים יש גם מקרים שבהם התוצאות השגויות של המחקרים נובעות מטעויות טכניות, ואפילו מאי סדר במעבדה. הדוגמה הקלאסית בעניין זה היא המקרה שבו טען החוקר הרוסי בוריס דריאגין, כי עלה בידו ליצור "מצב צבירה רביעי" של מים. הוא קרה ל"מצב הצבירה הרביעי" הזה, בשם "מים פולימריים".
הניסוי היה מבוסס על עיבוי מהיר של מים המצוים בתוך נימים דקים העשויים צורן. המים האלה הפכו למעין נוזל צמיג. לא פחות מ-400 מחקרים מדעיים ומאמרים מלומדים נכתבו על העניין הזה במשך השנים, ורק אז התברר שה"מים" מכילים 20% 20נתרן, 3% 3סידן ו-15% כלורידים וסולפידים... במלים אחרות, בגלל קוטרם הקטן של הנימים שבהם עובו המים, כל זיהום זעיר התבטא בשינוי מהותי של הרכב התמיסה, שאמורה הייתה להיות מים נקיים.
דברים כאלה קורים
לקטגוריה הזאת אפשר לשייך גם את המחקר שבו טענו החוקרים כי המים יכולים "לזכור" תכונות של חומרים שהומסו בהם בעבר. בהמשך התברר שמחקר זה, שכמעט העניק בסיס מדעי לרפואה ההומאופטית, נערך, פשוט, בתנאים לא מתאימים במעבדה. זה, כנראה, הוא ההסבר גם למחקר שהעמיד את העולם המדעי כולו על הרגליים, בטענה שנמצאה דרך לבצע מיזוג גרעיני של שני אטומי מימן לאטום הליום, במבחנה (תהליך שבאופן טבעי מתבצע רק בשמש, ובאופן מלאכותי אפשר לבצע אותו כיום רק בהתפוצצות של פצצת מימן). אם הטענה הזאת הייתה נכונה, פירושו המעשי של הדבר היה קץ משבר האנרגיה, אבל, גם כאן התגלו "טעויות אינסטרומנטליות" בדרך עריכת הניסוי.
לשק ניסה להרכיב קלסתרון נפשי של "המדען הזייפן": רבים מהם נמצאים באמצע הקריירה שלהם. באוניברסיטה אלה מרצים בכירים או פרופסורים חברים. הם מונעים על-ידי רצון להתקדם בסולם האקדמי ועל-ידי שאיפה לתהילה. מדעני צמרת כמו ויליאם מק'ברייד וסיריל בורט, הנתפסים לרמאויות, עושים זאת, כפי הנראה, מסיבות דומות לאלה הדוחפות מהמרים כפייתיים להמשיך להמר. הם יודעים שבסופו של דבר ייתפסו, אבל לא יכולים להימנע מלדווח על הישגים מרשימים במחקריהם. הם מכורים לתהילה, ומוכנים לשלם בעדה כל מחיר, אפילו זו תהילה זמנית בלבד, שתהיה נחלתם רק עד לגילוי התרמית.
קזינו מחקר
יש גם מקרים שבהם עובד מחקר זוטר, שנפגע מיחסו של החוקר הבכיר, מתנקם במעסיקו באמצעות זיוף תוצאות, כך שיתאימו לציפיותיו של ה"בוס". במקרים אחרים, גורמת נאמנות יתר של טכנאים, המבקשים להשביע את רצונו של מעסיקם, לעיוותים בתוצאות המחקר.
גורם נוסף המעביר מדענים על דעתם, הוא יהירות פתולוגית. כאן יש לנו עסק עם חוקרים צעירים זוטרים, בעלי אינטליגנציה גבוהה מאוד, כישרון וכריזמה. הם מאמינים כי הם חכמים בהרבה מאנשים אחרים, ומכיוון שכך, הם מרשים לעצמם לבנות באופן מושלם ניסויים מזויפים התומכים בהשערה חשובה, ולעתים מהפכנית.
אחד מאלה היה מארק ספקטור, שטען כי עלה בידו לגלות את התהליך הגורם לתאים רגילים להפוך לתאים סרטניים. בדיעבד התברר שהאיש פשוט החדיר בסתר חומרים שונים לתמיסות שהשתתפו בניסוי, וכך "השיג" תוצאות שחוקרים אחרים לא הצליחו להשיג.
הכסף לא משחק על המגרש
דבר אחד כמעט לא קיים כאן: תאוות בצע. היוצא-מהכלל הזה הוא, אולי, תחום הניסויים הקליניים, התרופתיים, שבו ניסויים של תרופות על בני-אדם מתבצעים על-ידי רופאים פרטיים, המקבלים שכר בעד כל בדיקה. כאן היו כמה רופאים שדיווחו על ניסויים שלא ערכו, כדי לזכות בשכר, על עבודה שלא בוצעה. מספר המקרים האלה הוא קטן יחסית. לפי לשק, מתוך 10,000 רופאים שהשתתפו במחקרים אלה בארה”ב, נתפסו 50 רופאים שדיווחו על ניסויים שלא בוצעו בפועל.
מה קורה להם כשהם נתפסים? בני המזל שבהם, כמו סיריל בורט, מתים לפני שתרמיתם מתגלה. אחרים מתאבדים עם הגילוי. רובם מושעים לאלתר מכל פעילות מדעית (זה מה שקרה למדען הישראלי שהושעה על-ידי הדסה והאוניברסיטה העברית).
מודה ועוזב ירוחם
במקרה אחד של זיוף מדעי שהתגלה בעבר בישראל, היה מעורב מדען מהמכון הווטרינרי, המסונף למרכז וולקני, שניסה להערים על שותפיו למחקר. בטותו זמן בודד מתוך חלב, החלבון קזאידין, שהוא אחד מחלבוני הגבינה. אותו חוקר טען שביצע ניסויים שונים ומצא שלחומר זה יש תכונות אנטיביוטיות. מאוחר יותר התברר שהכל, הניסויים והתוצאות גם יחד, היה בדוי לחלוטין.
במקרה אחר, נדרש תלמיד מחקר צעיר לפתח שיטה להרכבת חומר מסוים. הניסוי לא עלה בידו, והוא הלך לבית-מרקחת, קנה את החומר וטען שייצר אותו בשיטה שפיתח בעצמו. הדבר התגלה, כמובן. לשק סיפר שאותו סטודנט זכה למחילה, קיבל תואר דוקטור וכיום הוא חלק מהממסד המדעי בארץ. כל הניסיונות לחלץ מפיו של לשק את שם הסטודנט, נכשלו. "מחילה היא מחילה", אמר. "האיש החליק, מעד, הודה ועזב. עזוב את זה".