למה אנחנו הקדירה?

פרופסורים יהודים ישראלים קוראים להטיל חרם על האוניברסיטאות שלהם; יהודים בכל העולם מוליכים הפגנות, חרמות ומשטים נגד מדינתם; אנרכיסטים יהודים מסיתים ערבים למהומות בשייך ג'ראח, בחברון, בנעלין ובלעין, בנווה צוף; יועצים יהודים של אובמה מחדדים מדיניות פרו-ערבית על חשבון ישראל; יהודים מזרימים כספים לארגונים פלשתינים; פילוסופים והוגי דעות יהודים באירופה מפרסמים גילויי דעת נגד ישראל; רשת תקשורת אמריקנית מרכזית מצטטת את הכותרות מישראל שזעקו ראשונות: "הסתבכות", "כישלון". ארגון טורקי תומך טרור שלח אל חופינו משט אלים, חיל הים שלנו עצר אותו בהצלחה, שלח את מאות הפרובוקטורים לכל הרוחות והרג כמה מן הפורעים שחטפו, וכמעט רצחו, חיילים. איך הופכים הצלחה כזאת לכישלון? חופרים מתחת לאדמה למצוא "מחדלים" - במודיעין, בהסברה, בתהליך קבלת ההחלטות, בנוהל הקרב, בהעדר "יוזמה מדינית" והעיקר - "כל העולם מגנה את הפעולה". מה קורה לנו? מניין הנטייה הזאת להכות תמיד "על חטא" ולעצום את העיניים מלראות את המניע האנטישמי לבידודנו בעולם? את השאלה הזאת שאל את עצמו בספרו "השנאה העצמית היהודית" הפילוסוף והסופר תיאודור לסינג, שנולד בגרמניה כיהודי, התנצר, חזר ליהדות, נעשה ציוני נלהב, נלחם בנאצים ונרצח על ידם בשנת 1933 במקום מקלטו בצ'כוסלובקיה, בן 61. תשובתו מדברת ישירות אלינו: אמרו: אתם טפילים על ארצות לא לכם - קרענו את עצמנו מתוכם. אמרו: אתם סרסורים בין העמים - חינכנו את ילדינו להיות איכרים. אמרו: אתם רכרוכים ומוגי לב - הלכנו למלחמות והעמדנו את טובי החיילים. עכשיו, שהתכנסנו לתוך עצמנו והגענו להישגים, אתם מאשימים אותנו בבגידה בערכים האנושיים הכלליים והעל-לאומיים. "נפלה הקדירה על האבן, אוי לקדירה. נפלה האבן על הקדירה, אוי לקדרה. תמיד, תמיד - אוי לקדירה! למה אנחנו הקדירה? כי העם היהודי הוא הראשון ואולי היחיד שתמיד מחפש את האשם רק אצל עצמו. על השאלה 'למה אין אוהבים אותנו?' משיבה תורתנו - 'כי חטאנו'. מכאן צמחה תורת המוסר האדירה הקרויה "יודיאו-נוצרית", אבל גם "הפתולוגיה של הנשמה הלאומית שלנו". עמים מאושרים, למודי ניצחון, אינם פוגעים בתחושת החיים הבריאה שלהם ובהערכתם העצמית הטבעית על-ידי כך שהם מענים את עצמם בשאלה "למה קרה לנו אסון?" - להם התשובה ברורה: האחרים, אלה שהביאו עליהם את האסון, הם האשמים! לעומתם, היהודי פוגע בעצמו פעמיים: פעם, כשהוא מאשים את עצמו ופעם שנייה בספקו לעמים את התירוץ "הרי הם בעצמם אומרים שהם אשמים!"... כשעולבים באנשים מאות שנים ומפחיתים מערכם, לבסוף יתחולל שינוי גם בנפשם של הנעלבים. כדי להפוך בני אדם לכלבים מספיק לצעוק להם די זמן: "כלב שכמוך!" מניין נובעת הנטייה היהודית להתכחש לעצמם? מי שזמן רב נכבש לעבדות, יראה בשליט המבזה אותו אדון טבעי, אולם על חברו לסבל הוא יאמר: 'מה הוא כבר יכול להיות שווה? הוא הרי אינו שונה מאתנו!...' אינטלקטואלים יהודים גרמנים, חייהם מכוונים נגד עצמם. הם סובלים מאהבה אומללה לאויב, למרות שהאויב הזה אינו יותר טוב מהם ואין לו הישגים יותר גדולים מהישגיהם. אבל יש לו דבר אחד החסר להם - הוא אוהב את עצמו. ואלו יהודים מצדיקים תמיד את זולתם ולעצמם הם שופטים ותליינים. לסינג מזהיר: "אם תעשה מליבך הדום, ידרכו עליו... אם תפנה את נשקך נגד עצמך, אם תראה להם כמה אתה פגיע, יום אחד ירצחו אותך בנשק שנתת בידם. עשה מעצמך כבש, והזאבים יטרפו אותך! כי מי שאינו אוהב את עצמו, איש לא יאהב אותו ולא ירחם עליו". לסינג האמין שהציונות ומדינת היהודים יהיו הריפוי למחלת השנאה העצמית, אך קרה ההיפך: אמרנו לצעירים שלנו שמעתה הם "ישראלים" ועל כן חופשים מתסביכי "היהודי הגלותי". אולם "הישראלים" האלה המדמים את עצמם לגויים, כשהם מגלים לפתע שעדיין "העולם כולו נגדם", היכן הם מחפשים את האשמים? האם אצל אויביהם שפוגעים בהם, כפי שגוי היה עושה? לא ולא! הם מאשימים את ממשלתם, כלומר את עצמם: נשרה "הישראליות" כקליפת השום וחזר היהודי עם שנאתו העצמית, המעוותת וההרסנית. תיאודור לסינג, מי יגלה עפר מעיניך?...