אין צורך להמתין עד לסוף פרשת עמנואל כדי להסיק שאחד הנפגעים העיקריים של הפרשה האומללה הזו הוא בג"צ.
העובדה שהשופט
אדמונד לוי הוא זה שיושב בראש הרכב השופטים שדנה בפרשה - העובדה הזו תורמת לא מעט לחימום האווירה.
קשה להעלות על הדעת אפשרות שבה שופט אחר מבין שופטי בית המשפט העליון - מלבד השופט אדמונד לוי - היה מנתב כך את העניינים לעבר פיצוץ שהפך בלתי נמנע.
ועצוב מאוד להיווכח - גם אם איש לא יודה בכך - ששני שופטי בית המשפט העליון, ארבל ומלצר - כך נגררו על-ידי ראש ההרכב אל מחוזות ההרפתקה.
ומי יוציא עכשיו את האבן מהבאר?
השופט אדמונד לוי, מן הסתם לא השכיל להבין לעומק, שבהליך בזיון בית המשפט אורבת לפתחו סכנה שבית המשפט עצמו יפגע במעמדו השיפוטי ויהפוך צד להליך.
הייתכן ששופט בית המשפט העליון אדמונד לוי אינו מבין לעומק, שהליך בזיון בית המשפט הוא כותרת משפטית של הליך, ואין לקחת את הדברים אישית?
הרי הליך בזיון בית המשפט הוא הליך משפטי מקביל להליך של הוצאה לפועל, ושני ההליכים כאחד - כל אחד בנסיבותיו - נועדו לגרום לבעל דין לבצע פסק דין של בית המשפט. האם שופטים, באשר הם, אמורים לחוש מבוזים מכך שננקטים הליכי הוצאה לפועל כדי לבצע את פסקי הדין שלהם?
אבל השופט אדמונד לוי - כך נראות החלטותיו - מבין את הליך הביזיון כפשוטו על-פי מילותיו. וכך, השופט אדמונד לוי מעורר חשש כבד שהוא
אישית חש מבוזה ונעלב עד עמקי נשמתו מכך שהחלטותיו לא קוימו.
ואם העלבון האישי הוא נקודת המוצא של השופט אדמונד לוי - או אז אין להתפלא על כך שהחלטות בג"צ והתנהלותו בפרשת עמנואל מעוררות רושם, שהן נמרחו במשיכות מכחול לא ממש שיפוטיות אובייקטיביות, אלא כביכול של אחד הצדדים, בעלי הדין, בפרשה.
