אף על-פי שמלחמת הטרור שיזם ערפאת בספטמבר 2000 החזירה ישראלים רבים אל המציאות שהסתתרה מאחורי ההזיות של תקופת אוסלו; ואף על-פי שמלחמת לבנון בקיץ 2006, ותוצאותיה המרות של הנסיגה מעזה, השיבו להכרה ישראלים רבים נוספים, עדיין נותרו לא מעטים שדבקו בפנטזיות שהניעו את תהליך אוסלו. הזמן שחלף מאז הקמת הממשלה החדשה הוא אות לבאות: מאמינים עיקשים אלו יגַנו את מאמציה של הממשלה החדשה לסלול נתיב בטוח יותר אל השלום, יכריזו, בכל מקרה, שהיא מחבלת בשלום, וכדרכם בקודש יפעלו להנחלת תפיסת המציאות המעוותת שלהם גם מחוץ לישראל, בניסיון לחתור תחת ממשלת ישראל ולהחזיר לשלטון את אלו המאמינים באמונה שלמה באוסלו.
מובן שלא רק באליטה הפוליטית של ישראל יש נוכחות גבוהה למאמינים אלו, אלא גם, כבעבר, באליטות האחרות שלה - האקדמית, התרבותית, התקשורתית. המחשה נאה לתופעה זו, ובעיקר לשרידותה גם לאחר ההלם של מלחמת לבנון השנייה, נוכל למצוא במאמר המערכת של הארץ מ-23.8.2006, ימים ספורים לאחר תום המלחמה. פרשנים רבים ציינו באותה תקופה שאחת הסיבות לכך שלוחמי צה"ל לא היו מאומנים די הצורך למלחמה קונבנציונלית, וגם לא למלחמה בחיזבאללה על מאפייניה הייחודיים, היא שצה"ל הקדיש משאבי אנוש, משאבים חומריים ומשאבי אימונים למאבק בטרור הפלשתיני המיוצא מהשטחים. מערכת הארץ הציעה לבעיה זו פתרון חדש-ישן: הסכם שלום עם הפלשתינים.
הפתרון היה ישן, מפני שכמובן העיתון טען זה עידן ועידנים שהמכשול העיקרי לשלום הוא סירובה של ישראל לסגת מהשטחים, ושאם תשנה ישראל עמדה זו, היא תגלה שיש לה פרטנר פלשתיני אמיתי שרק חיכה לה.
אולם הפתרון היה גם חדש, מפני שבשש השנים שקדמו לו, מיציאתו של ערפאת למלחמת הטרור ואילך, הוא הועלה פחות ופחות. גם עתה, כשצה"ל נתקל בקשיים במלחמתו בחיזבאללה, רק בודדים בישראל טענו שהבעיה היא סירובה של ישראל לשאת ולתת עם חמאס, ושאם ישראל תקיים סוף סוף מו"מ כזה, ותמסור את השטחים לידי נציגיו הנבחרים של העם הפלשתיני, קרי חמאס שחצי שנה קודם לכן ניצח בבחירות למועצה המחוקקת, הכל יהיה בסדר: צה"ל ייפטר מעונשו של הטרור הפלשתיני ויוכל להתמקד באימונים לקראת התנגשות אפשרית עם אויביה האמיתיים של ישראל, ובתוכם חיזבאללה.
למעשה, עורכי הארץ העלו בדיוק טענה זו. הם לא למדו דבר. הם אטמו את אוזניהם להצהרות חמאס, עצמו את עיניהם לנוכח מעשיו, והתאוננו כי "הניסיון לדבר עם הממשלה הפלשתינית החדשה עוד לא נעשה". הם טענו כי "באמצעות הסכמי שלום משיגים ביטחון", תלו שוב בנוכחות הישראלית בשטחים את האשמה בשנאה הפלשתינית ובהיעדר השלום, והטעימו כי הדבר חייב להשתנות מפני שהמדינה צריכה "להיערך מול אויב אמיתי ולא מול אויב שהוא יציר כפינו".
במהלך המלחמה הכריז העיתון בכמה מאמרי מערכת כי המלחמה עם חיזבאללה היא מלחמת קיום וחובה לנצח בה. הקורא הלא זהיר יכול היה כמעט להשתכנע שעורכי הארץ מוכנים פתאום להביט על המציאות הישראלית ביושר, ולא דרך העדשות המעוותות, המעוורות אפילו, של האידיאולוגיה הצרה שלהם - אידיאולוגיית האשמת-ישראל. אלא שזו הייתה טעות.
להיטותם של העורכים לזהות כ"שותפים פוטנציאליים" לשלום את אלו המחויבים להשמדתה של ישראל, ולתאר כ"מכשול לשלום" את אלו הרואים נכוחה את האיומים המופנים כלפיה ומסרבים להעלות לקורבן את יכולתה להגן על עצמה, לא התקררה. נראה שכדי לפרנס את אשליות השלום שלהם, לא קהתה גם נכונותם להמשיך לראות כיצד ישראל מכניסה עצמה לסכנות ביטחוניות וכיצד ממשיכים אזרחיה להקיז את דמם.
אידיאה-פיקס זו מוסיפה בלי לאות לנקר במוחם של עורכי הארץ - והדבר משתקף בשורה ארוכה של מאמרי מערכת שפורסמו מאז. אחד מהם, מ-19 באפריל 2009, הוכתר, בלי כל סימן לאירוניה, בכותרת: "
שלום עכשיו". אבל אולי יותר מבמאמרי המערכת, הוא משתקף בחדוּת דרמטית בדברים שאמר בספטמבר 2007 העורך הראשי של העיתון באותו זמן, דוד לנדאו, למזכירת המדינה האמריקנית קונדוליזה רייס. ישראל, אמר לנדאו לרייס, זקוקה לכך שארה"ב "תאנוס" אותה - תכריח אותה, נגד רצונה, לערוך את הוויתורים שלבטח יפייסו את דעתם של אויביה ויניבו את השלום המיוחל.
אפשר, כמובן, לצטט פה עוד עשרות דוגמאות המראות כיצד חברי האליטות האקדמית, העיתונאית והתרבותית של ישראל ממשיכים לנגן וריאציות של הנושא החורק הזה. ובדומה לכך, אנשי "שלום עכשיו" מוסיפים לעמוד על דעתם שאם ישראל תעזוב את השטחים הכל ייפתר והכל יסתדר. במסגרת מסע הצלב שלו למען מסירת השטחים, אין הארגון חושש לסלף עובדות הנוגעות לנוכחות הישראלית שם. כך הוא עושה למשל בטענותיו הכוזבות שיישובים ישראלים ביהודה ובשומרון נבנו על קרקעות פרטיות של ערבים. ל"'שלום עכשיו", כמו גם לעורכי הארץ ולאחרים כמותם, מציאות, דיוק עובדתי ויושר אינטלקטואלי הם קורבנות ראויים לעגל הזהב של הזיות ה"שלום" שלהם.