קורה לא פעם שאדם עותר לבג"צ ומבקש סעד כלשהו המחייב היענות מהירה מצד בג"צ, שאם לא כן יחלוף הזמן והסעד שהתבקש כבר לא יהיה אקטואלי.
במקרים שכאלה נוהג בג"צ להחליט תוך זמן קצר בדבר הסעד, ומודיע שהמדובר בחלק האופרטיבי של ההחלטה, כלומר רק בשורה התחתונה, וכי פסק הדין המלא יינתן במועד אחר.
נשאלה השאלה - מהו אותו מועד אחר? כמה זמן אמור לחלוף מאז ההחלטה המקורית של בג"צ ועד מתן פסק הדין המלא? חודש? חודשיים? חצי שנה? שנה? מיד נראה:
עפר נמרודי עתר לבג"צ בבקשה לקצר את תקופת פסילתו מלכהן כדירקטור בחברה ציבורית.
בג"צ, בהרכב השופטים פרוקצ'יה,
אדמונד לוי ו
סלים ג'ובראן, החליט ביום 8 ביוני 2005, ברוב דעות, לקבל את העתירה ולקצר את תקופת הפסילה של נמרודי - תוך הודעה שנימוקי פסק הדין יינתנו במועד אחר.
ובכן, כמה זמן עבר ממועד ההחלטה (8 ביוני 2005) ועד שפורסמו הנימוקים?
עברו לא פחות מ-5 (חמש!) שנים.
פסק הדין המלא פורסם ביום 9 ביוני 2010.
יודגש: לפסקי הדין של בית המשפט העליון יש ערך תקדימי עבור מערכת המשפט ועבור הציבור בכלל, שאמור לכלכל את ענייניו על-פי הנימוקים של פסקי הדין.
כך למשל, אם קיים אדם נוסף במצבו של נמרודי, אותו אדם יודע שבג"צ קיצר את תקופת פסילתו, אך בהיעדר נימוקים לכך - אין ביכולתו של אותו אדם להסתמך על אותם נימוקים לצורך עניינו הוא.
חמש שנים תמימות נאלץ אפוא נמרודי, ועימו הציבור כולו, להמתין מיום שבג"צ פסק לקצר את תקופת פסילתו של נמרודי ועד שבג"צ כתב את פסק הדין ופירסם את נימוקיו.
אכן, אין להתעלם מכך שבית המשפט נתון בסד של אילוצי זמן. אבל האם פיגור של חמש שנים בכתיבת פסק דין הוא זמן סביר ומתקבל על הדעת? האם פיגור של חמש שנים הוא דוגמה טובה לשופטים אחרים?
ישפוט הקורא.
