לאחרונה פורסם בעיתונות שצה"ל "נאלץ לבטל את יציאתו של מפקד חטיבת חברון, אל"מ אודי בן מוחא ללימודים בבריטניה". הביטול לא נבע ממחסור בתקציב ולא מכך שצה"ל נזקק בדחיפות לשרותיו של הקצין המצטיין, הסיבה הוגדרה כ"חשש שבן מוחא ייעצר עם נחיתתו בחשד למעורבות בפשעי מלחמה בשטחים".
החשש של צה"ל הוא מפני גורמים פעילי שמאל פרו-פלשתינים שעלולים לבקש מהרשויות הבריטיות להוציא צו מעצר נגד בן מוחא ולפיכך הוחלט "שלא להסתכן" ולבטל את נסיעתו. אל"מ בן מוחא אמור כעת לפרוק את מזוודותיו ולחזור לשירות פעיל.
הבעיה כמובן אינה עם בן מוחא לבדו, מאחר שצה"ל שוקל לאסור על קציניו הבכירים לעצור בלונדון "אפילו לחניית ביניים קצרה". לקרוא ולא להאמין.
אפשר לתמצת את התופעה ההזויה הזאת בשלוש מילים: לא מתמודדים – בורחים. זוהי רוח צה"ל החדשה וחשוב לנתח את מרכיבה.
יש בתופעה המבזה הזו שלשה היבטים – מדיני, משפטי וערכי.
בתחום המדיני ישראל חרבשה אי אילו "הבנות" עם גורדון בראון, רוה"מ הבריטי לשעבר ושר החוץ שלו כדי שלא יפעילו את החוק האנגלי היהיר שמסמיך את בתי המשפט בבריטניה לדון בקובלנות פליליות-פרטיות על "פשעי מלחמה" שנעשו לכאורה על-ידי גורמים שלא קשורים בבריטים ולא התרחשו במקומות שפסקו מלהיות קולוניות של הממלכה המאוחדת.
ההבנות האלה מעולם לא הועמדו במבחן.
בתחום המשפטי אני מניח שהסיכון להיעצר ולהישפט קיים. ואכן גורמי המטכ"ל שהחליטו לבטל את נסיעתו של אל"מ בן מוחא פעלו על-פי המלצת הפצ"ר, תא"ל אביחי מנדלבליט.
העניין הוא שלא התמרון המדיני וגם לא המשפטי הם הבעיה במהות אלה דווקא התחום הערכי. אם נמשיך להסכין למעמד של הנרדף הנצחי אנחנו פועלים לדה-לגיטימציה של עצמנו. מי שבורח ומסתתר גם כשאינו אשם במאום מקבע את עצמו בתודעה העצמית והבינלאומית כאשם. מדינה ריבונית אינה יכולה להרשות לעצמה את המעמד המפוקפק הזה.
על שרינו וקציננו לנוע בחופשיות בכל אותן הארצות המוגדרות כ"העולם החופשי" ולהעמיד למבחן את הריבונות שלנו. כל אחד מהם הוא בראש וראשונה נציג ממלכתי של מדינת ישראל ורק בשנייה אדם פרטי.
במקביל יש לטפל במלוא העוצמה ובכל הכלים בגורם המסית. ובעיקר באותם היהודים ובמיוחד בישראלים שבהם שאחראים למסע הצייד והשיסוי הזה. האנשים מוכרים ושמותיהם ידועים, הם לא יכולים לטעון לחסינות וליהנות מכל העולמות, להחזיק באזרחות ישראלית וגם לגרום לה לנזק עצום ובלתי הפיך. אדם כמו עו"ד דניאל לחובר שעומד בראש עמותת "עורכי דין למען זכויות אדם של הפלשתינים", שהיה בין היוזמים להוצאת צו מעצר נגד האלוף דורון אלמוג בטענה שביצע פשעי מלחמה, מחזיק באזרחות ישראלית. הוא ושכמותו הפכו לגרועים שבאויבי המדינה. ישראלים אחרים קוראים להחרמת המדינה ועומדים מאחורי ניסיונות ההחרמה האקדמיים וביטולי הופעות של אומנים בישראל ואחרים מצוטטים בהרחבה באתרי אינטרנט אנטישמיים. ישראלים אלו הם המנוע העיקרי מאחורי משא שטנה מתוכנן ואינטנסיבי שמתנהל נגד ישראל.
חוק האזרחות,תש"ב-1952 קובע בפרק השני – איבוד האזרחות: 11. (א) (3) "עשה מעשה שיש בו הפרת אמונים למדינת ישראל, יכול בית המשפט המחוזי, על-פי בקשת שר הפנים,לבטל את אזרחותו".
אם שר הפנים יעסוק פחות בגירוש ילדים ובהגנה על עצמות יוכל יהיה להתפנות לעשייה דחופה ובהולה למען מדינתו – לגרום שהאזרחות של החלאות האלה תבוטל ובמקביל שיואילו חברי כנסת מהמגזר הציוני (כל עוד יש דבר כזה) לחוקק חוק שעיקרו איסור לקיים כל הסתה כנגד האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל וענישה חמורה לצידו כך שניתן יהיה לתבוע נזיקין על תוצאות של פעילות זו. הניסיונות שנעשו בנושא הזה היו קלושים ודעכו מבלי משים. צריך להעיר את הח"כים שלנו ולהבהיר להם כי זה המינימום שנדרש משליחי הציבור להצדקת השכר שהמדינה משלמת להם.
פעילות משולבת כזאת בתוספת הסברה אינטנסיבית לסיבות שהביאו את המדינה לפעול כנ"ל, עשויה לרסן את גל השטנה שפוגע קשות במדינה גם אם לא תבלום אותו לחלוטין ובכל מקרה עדיפה על ספיקת כפיים ובכיינות, תגובות שבהן אנחנו מתמחים אך למרבה הצער רב נזקן על תועלתן.