"רק השירים הרוסיים עוד אהובים עליי"

הוא פינה את המדף של מרקס ולנין, קרופוטקין וקיינס והכניס במקומם את הגורואים של הכלכלה החופשית - מילטון פרידמן הנורא, פרידריך האייק, לודוויג פון מיסס וכל האחרים. אבל לא בטוח שהוא כל כך רחוק ממקורותיו: יש כאלה הטוענים שהניאו-שמרנים הם ביסודם מרקסיסטים. הראל נשמע הכי מקורי וגם הכי מעניין כשהוא מגולל את השקפותיו באמצעות ניסיונו עם הקיבוץ ובייחוד עם מרום גולן, שאותו הקים עם מעט חברים חודשים אחדים אחרי מלחמת ששת הימים בסתיו 1967. "התנאים ליישום האידיאולוגיה בקיבוץ החדש היו מושלמים", הוא כותב. "הצעירים הזדהו עם הרעיון בהתלהבות, והקמת משק, חברה ויישוב על-פי כל פרטי האידיאולוגיה הקיבוצית - מהתחלה ועל לוח-ריק - נראו אידיאליים להגשמת האוטופיה". מיטב המתכננים נתרמו להינדוס היישוב, משולחן השרטוט ועד הרעף האחרון. "התוצאה הייתה אנדרטה כמעט מושלמת של המאה העשרים", כותב הראל בספרו, "מלחמת האדם בטבע, יתרון הגודל, התכנון, הטכנולוגיה, הקולקטיביזם והסוציאליזם". כל אלה הפכו כבר באמצע שנות ה-80 לנטל כבד ויהודה הראל, בגיל 76, מוציא לפתע ספר שמופיע כאופוזיציה לכל אותם ערכים. בסוף שנות ה-80 גייסו אותו להכין את ועידת האיחוד של הקיבוץ המאוחד והאיחוד להקמת התק"ם. אבל בדרך לוועידה קרתה תקלה. יהודה הראל הגיע למסקנה שהקיבוץ נמצא בסוף דרכו. עדיין במסגרת המאבקים במפלגת העבודה בין יצחק רבין לשמעון פרס הוא ניסה למכור לרבין מקסימום סוציאליזם. הראל היה מהאנשים המקורבים ביותר לרבין. אבל הוא נכשל אצלו בשני דברים: הוא לא הצליח למנוע מרבין לרדת מבחינה מדינית ואידיאולוגית מרמת הגולן והוא לא הצליח למכור לרבין סוציאליזם. לפי הראל, רבין היה חף מכל אידיאולוגיה. "הוא הפך למעריץ של אמריקה ושל הנרי קיסינג'ר", אומר הראל. "החלטתי להפגיש אותו עם פרופ' אסף רזין, מראשי הכלכלנים בארץ. חשבתי שבעזרתו אחדיר ברבין סוציאליזם. התברר לי שאסף רזין, לשעבר מקיבוץ שמיר, רחוק מאוד מסוציאליזם והוא איש השוק החופשי". הראל ניחן ביושר אינטלקטואלי. להבדיל מכל "החברתיים" המזויפים הוא לא יכול היה להתעלם מקריסת כל הדגמים של הסוציאליזם: ברית המועצות, ההסתדרות, התנועה הקיבוצית וכל השיטה שלה, מדינת הרווחה. הוא גילה פתאום שיש גם רעיונות כלכליים אחרים שאף אחד לא סיפר לו עליהם קודם. והוא ביצע את המהפך הרעיוני שלו, ללא קשיים נפשיים מרובים. הוא מספר גם על כל אותם אידיאולוגים בריטים שהתפעלו מהמשטר הסטליניסטי וניסו לייבא חלקים ממנו לאנגליה. סידני וביאטריס ווב, למשל. ג'ורג' ברנרד שאו, ה.ג' וולס. הוא חושף עובדה שבארץ מתעלמים ממנה: המשטר הכלכלי של הנציונל סוציאליזם על-פי תפיסתו של אדולף היטלר השתלב היטב ברפורמות הכלכליות מבית מדרשם של ג'ון מיינרד קיינס ופרנקלין דלנו רוזוולט. קיינס והמקורבים אליו סמכו את ידיהם על הכלכלה הגרמנית בימי הנאציזם. כמו רבים אחרים, המפגש של יהודה הראל עם ספרו הקלאסי של המתנגד הגדול לקיינס ולבני הזוג ווב, 'הדרך לשעבוד' של פרידריך האייק, חולל בו את השינוי הגדול. צריך להודות שבישראל בעיקר, האייק עדיין סובל מדפיציט גדול בהכרה ובוודאי בהסכמה. הכוחות האידיאולוגיים של האליטה השוקעת אך המושקעת בבית המשפט העליון מצאו דרך להפעיל את מערכת המשפט גם בתחום הכלכלי בדרך של כפיית מדיניות הקצבות גם כאשר הממשלה היא ממשלת שוק חופשי מובהקת. על המכונים הרבים הממשיכים לשווק ללא לאות את משנת הסוציאליזם ומדינת הרווחה הקיינסיאנית אין מה לדבר. הצטרפותו של יהודה הראל למחנה האידיאולוגי של השוק החופשי היא נכס אדיר למעטים שמובילים את המאבק. הראל כבר לא נבהל מאי שוויון. בשבילו הצדק הקפיטליסטי של השוק החופשי מקדם הרבה יותר את החברה מהשוויון המכאני: "אם אדם מרוויח 1 וחברו מרוויח 5, וכעבור שנים זה שהרוויח 5 מרוויח עכשיו 50 אבל חברו עלה מ-1 ל-5, אז למרות שהפער גדל, עליית רמת החיים של העני פי חמישה היא ההישג החשוב באמת", פוסק הראל. צרם לי קצת שבמקום אחר בספר מתאר הראל את הקיבוץ כדגם המושלם של החברה הטוטליטרית שבה הכלל קובע ליחיד כל דבר בחייו. זו גישה קצת נוקשה מדי וחסרת רחמים, בייחוד מצד מי שנתן את מיטב שנותיו לקיבוץ. אם למדנו משהו מהמאה ה-20 זה להיזהר מפנאטיות מכל צד של המפה. בייחוד קיצוניות שעברה בתנועת מטוטלת משמאל לימין או ההפך.