האומנם צעיר חילוני אינו צריך להכיר את "פרקי אבות" ואת פרשת השבוע? האומנם לימודם יביא לניכור כלפיהם מצד התלמיד? מדבריהם של פרופ' אבי שגיא מאוניברסיטת בר-אילן ואנשי חינוך אחרים, בכתבה ב'הארץ', "מקצוע ליבה חדש בבתיה"ס", 24.6.10, עולה שכן. יכול להיות שהם מגזימים?
על-פי מדיניות שר החינוך
גדעון סער, החל משנת הלימודים הבאה יחויבו כל התלמידים במגזר הממלכתי ללמוד פרשת שבוע ומסכת אבות לצד חיבורים על זיקת עם ישראל לארץ ישראל, סמלים לאומיים והוגי דעות ציוניים. לדברי ראשי המשרד, תלמידי ישראל חסרים התמצאות בתרבות ישראל וברצף ההיסטורי של תולדות העם היהודי והציונות. ואכן, בשנים האחרונות אנו מזהים תלישות רבה ועלייה בבורותם של תלמידים ואנשי חינוך ביחס למקורות. החומרנות והריקנות המתלוות לתרבות הגלובלית של המאה ה-21, והניסיונות לערער את צדקת דרכה של הציונות, חוברים יחדיו על-חשבון המקורות.
לימודי פרשת השבוע הינם חלק משלשלת הדורות המאפשרים לתלמידים להיות מחוברים לרצף בן 3,500 שנה של היסטוריה יהודית.
לדברי פרופ' שגיא, פרשת השבוע ופרקי אבות הינם עניינם של התלמידים הדתיים בלבד. האם שעתיים בשבוע יגרמו לאותם תלמידים "להתנכר" למורשתם, כטענתו? האם העובדה שהתלמיד הינו בן לעם העברי צריכה למנוע ממנו ללמוד את השפה האנגלית? האם היותו בעל אישיות הומאנית צריכה לשלול ממנו את הזכות ללמוד מקצועות ריאליים דוגמת פיזיקה ומתמטיקה? האם תלמיד בעל אישיות ריאלית צריך להתנזר מלימודי ספרות והיסטוריה?
יגאל אלון, שכיהן כשר החינוך ולא נחשד בדתיות, טבע את המימרה "עם שאינו יודע את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". ראש הממשלה בן-גוריון היה בקי בתנ"ך וכמוהו גם ז'בוטינסקי, ביאליק ורבים וטובים אחרים.
בשנים האחרונות, אנו עדים ליצירתה של דת חדשה - החילוניות. כדברי הרווי קוקס בספרו "העיר החילונית": "החילוניות מתפקדת הרבה מאוד כמו דת חדשה". בשם "הדת" החדשה, מודרות ההיסטוריה הלאומית-היהודית, צדקת דרכה של הציונות וגם ארון הספרים היהודי מחיקם של תלמידי המגזר הממלכתי. כהני הדת מתריעים מפני אינדוקטרינציה וטוענים שיש לאפשר בחירה בטקסטים שהתלמידים ילמדו. אם כך, האם לימודי האנגלית, המתמטיקה והגיאוגרפיה במתכונת קבועה אינם גם הם בגדר אינדוקטרינציה?
ראוי כי כהני הדת החדשה יפנימו כי תהליך החילון אינו מבוסס על דת החילוניות כי אם על הפלורליזם. הפלורליזם להכיר את תרבות ומורשת ישראל כמקצוע מובנה באותו האופן שאנגלית, כימיה והיסטוריה הינם.
במהלך ההיסטוריה הארוכה של עם ישראל גובשו על ידו ערכים שהפכו לערכי האנושות כולה. הם שזורים בפרשיות השבוע, אך גם במסכת אבות וידועים כאימרות חז"ל: לפני עיוור לא תיתן מכשול, לא תיקח שוחד, לא תגנוב, וגם כבד את אביך ואת אמך. התורה מצווה אותנו לדאוג לחלש: "כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה
לא תשוב לקחתו
לגר ליתום
ולאלמנה יהיה למען יברכך יהוה אלהיך בכל מעשה ידיך".
ובמסכת אבות, בן זומא אומר: איזה הוא חכם - הלמד מכל אדם, איזה הוא גיבור - הכובש את יצרו, איזה הוא עשיר - השמח בחלקו. רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: כל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון. הלל הזקן אומר: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו; לא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד. רבי אליעזר אומר: יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך. רבי מתיה בן חרש אומר: הוי מקדים לשלום כל אדם; והוי זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים.
האם הנהגות מדהימות אלו עשויות להרחיק את התלמיד ממורשתו? לי נראה כי הן דווקא תחברנה אותו אל מעיינותיו הרוחניים. ראוי כי כהני החילוניות ישאלו את עצמם האם ראוי לשלול מתלמידי החינוך הממלכתי נכסי צאן ברזל אלה? ואולי גם להשתמש במונח "נכסי צאן ברזל", יאסרו הם, מחשש להשתלטות של שפת המשנה על העברית החדשה?
