ה"טעות" הכי קשה של
בנימין נתניהו הייתה עלייתו לשלטון מיד אחרי רצח רבין; נתניהו ניצח את פרס, מחליפו של רבין ז"ל, בהפרש קולות שיכול היה למלא חצי אצטדיון רמת גן. אופנת ההתקפות על נתניהו הורידה אותו לדרגת "ביבי" - התקפות אישיות וקמפיינים ירודים היו סימן ל'ביביפוביה' אשר הלכה ותפסה מקום של קבע. נאום ה"הם מפחדים" של נתניהו היווה סיכום קצר לתחושה של רדיפות אנשי ימין מצד אנשי תקשורת. מנחם בגין ז"ל, איש אופוזיציה 29 שנה ברציפות, הרגיש את נחת זרועה של התקשורת, אך לא עשה מאומה. אפילו
אריאל שרון, שהפך לאהוב התקשורת לקראת תשעה באב 2005, סימן את התקשורת בשנות ה-80' כבעיה מרכזית. נתניהו ראה עצמו כמי שיילחם בתופעה הזו.
התעמולה לשחרור גלעד שליט אינה חפה מאינטרסים שליליים. הלוואי שההתגייסות לשחרור שליט הייתה חפה מרכיבה על גלים זרים, גלי שלילה ולא גלי חיוב, גלי תקיפה ולא גלי תמיכה.
הניסיון לערב את התמיכה העצומה של העם עם משפחת שליט הוא אכזרי, ציני ומרושע.
עבור העיתונים הגדולים זוהי הזדמנות נפלאה להיזכר בפסטיבל ההתקפות על נתניהו. אין ראש
ממשלה מושמץ יותר ממנו. נתניהו שייך לדור המנהיגים החדש שלא ידע את יוסף, בוודאי לא ראש הממשלה הראשון שהיה בלתי אמין, למרות שנקודות רעות נזקפות לרעתו בתחום זה. מול האידיאולוגיה הלא ברורה של ראש הממשלה ניצבת אידיאולוגיה מאוד ברורה שהתפתחה אחרי רצח רבין: ה'ביביפוביה' - להיט שנמכר יום-יום בכלי התקשורת, כולל שירים עצובים ברשתות הרדיו ערב נצחונו ב-1996. בזכות כושר הנאום שלו, רבים נזכרו במנהיג חירות המיתולוגי מנחם בגין. אך לימים התברר שנתניהו רחוק שנות אור ודור מבגין.
ביום שישי האחרון (2.7.10) כותרת העיתון
ידיעות אחרונות הייתה מלאה ב'ביביפוביה'.
שמעון שיפר ו
איתן הבר פרסמו כתבות קשות אך צפויות. איתן הבר ("זה הכל?") פתח בביקורת לא עניינית, אם כי נכונה על עברו של נתניהו:
- "במונחים של הופעה, 'נאום לאומה', זו הייתה שעה יפה לביבי, נכדו של נתן מיליקובסקי, מגדולי הנואמים בתנועה הציונית בראשית המאה הקודמת... ביבי, יש לומר בשבחו, הוא מטאורולוג פוליטי... כאמריקנולוג שעשה את ימי בחרותו בארה"ב הוא זוכר, או שהזכירו לו, את 'המצעד של וושינגטון', בראשית שנות ה-60"...
פרט לציון שמו הקודם של נתניהו (בנג'מין ניתאי) כתב הבר הכל. מאמר "הכל כלול" על ביבי הפך בו ברגע למאמר "הכל כלול" של הבר, שטען כי נתניהו משמש כפרשן ולא כמנהיג. נתניהו, שאינו חשוד במנהיגות, כולל אלה שבחרוהו, הפגין מנהיגות
בנאומו (1.7.10) בכך שלא נכנע ללחץ, לכותרות ענק ("אחד מול עשרות אלפים"), בכך שעמד על עקרונות ברזל של אי-שחרור מרצחים לשטחי יהודה ושומרון. הרי אם היה נכנע ללחץ של עשרות האלפים ודאי היה הבר, או חבר אחר, שולף מהמגירה מאמר אחר - גם נגד ביבי, אז היה נטען שנתניהו חלש ונכנע ללחץ, מונהג ולא מנהיג.
אבל אל דאגה, משמאל להבר עמד שמעון שיפר. מאמרו "תחת לחץ" הגשים את שכתבתי שורות אחדות למעלה. "לחיץ", זוהי המילה ששימשה בתשדיר בחירות את מתנגדיו, וכעת גם את שיפר: "שוב נלחץ", זעקה הכותרת והביאה שורה של מילים בעלות מוטיב זהה: "תראו מה קורה כאן", כתב שיפר, "7 חודשים חלפו מאז העבירה ממשלת נתניהו הצעה לחמאס. בכל הזמן הזה לא היה לנתניהו דחוף לעמוד מול עם ישראל ולהסביר את פרטי העסקה".
שיפר כותב במפגיע ממשלת
נתניהו ולא ממשלת
ישראל. כאילו ביבי הוא ראש ממשלת נתניהו או להפך, מין ממשלה פרטית שעושה עסקים בשליחות האיש השנוא ביותר בתקשורת הישראלית. "בצעד לא נבון הוא בחר להתייצב מול מצלמות הטלוויזיה ובכך להעמיד את עצמו חזיתית נגד משפחת שליט הכואבת", ממשיך שיפר להצליף.
השימוש הרע של שיפר במשפחת שליט, על-מנת לתקוף את נתניהו, הוא חלק ממסע הכפשות מתוכנן ומאורגן; שני עמודים קודם, הכותרת הראשית של ידיעות אחרונות, הבית של שיפר, בחרה לשבץ את תמונת ראש הממשלה ולידה המילים: "אחד נגד עשרות אלפים". נתניהו בחר לעמוד מול משפחת שליט? איך כתב שיפר עצמו? תראו מה קורה כאן!
סבר פלוצקר, במאמר שקול והגיוני, בחר לכלול כמה אלמנטים מרכזיים בנאום נתניהו: "בנאומו הקצר והמכובד ביקש רה"מ להעביר מסר מסוים לציבור הישראלי, למשפחת שליט ולא פחות מכך להנהגת החמאס", כותב פלוצקר.
רון בן-ישי מנתח ברצינות את המהלך של נתניהו וכותב (1.7.10, ynet): "ראש הממשלה חישק את עצמו בנוגע לגלעד שליט, כדי שחמאס יבין שישראל לא תהיה מוכנה להתגמש יותר בעקרונותיה וכי הצעד הבא צריך להיעשות על ידם. ייתכן שיבוא גם לחץ של משפחות האסירים על חמאס".
נכון, קולע ורציני. ההבדל בין שני אלה להבר ולשיפר, הוא שאינם חולים במחלת ה'ביביפוביה' - הראשון כנראה עקב טראומת 1996, השני - רק שומר על המסורת של עיתונאות שמאלית, מגרגרת, חולה ומלאת חשיבות עצמית. הטעות החדשה של נתניהו היא שהוא נותן לעיתונאות להפוך אותו חזרה לביבי, ההוא שניגן את ניגון ה"הם מפחדים" לפני 13 שנה, ולא חוזר לתקוף את התקשורת במקום שכואב לה - הפחד מבנימין נתניהו, הליכודניק האידיאולוג והכישרוני, הרטוריקן והמשכיל מ-MIT.
