המונדיאל בלי מסכים

על הוובוזלות ואותן כל העולם כבר שמע, ולא לחינם חשבה פיפ"א לאסור את השימוש בהן. בימים הראשונים של הטורניר היה קשה לאורחים להסתגל לרעש הנורא, והבדיחות בעד החזרה לתקופת האפרטהייד היו שכיחות למדי. היה נראה שגם פיפ"א מחכה שדרום אפריקה תודח כדי לאסור את הכנסתן של הוובוזלות לאיצטדיונים, והבקשות לא לנשוף בהן בזמן ההמנונים היו נראות כהכנת הקרקע וכתירוץ לאיסור בעתיד. בחלוף כמה ימים הבינו הכול שמדובר בחלק בלתי נפרד מההוויה המקומית, וזהו חלק מהמחיר של עריכת מונדיאל באפריקה. אף שהאוהד המערבי לא חש בכך, באוזני המקומיים יש קשר הדדי חזק מאוד בין קצב ההתרחשויות במגרש ובין מנגינת הוובוזלה. איסור שימוש בוובוזלות היה נתפס כמו איסור על שירתם של האוהדים האנגלים או הריקודים של הברזילאים. האמת היא שאילו המחצרצים בוובוזלות היו רק אלה שיודעים לנגן, זה היה יכול להיות יפה לא פחות מהחצוצרות או התופים שבמחוזותינו. הבעיה מתחילה כשעשרות אלפי אוהדים נושפים בכלי בו זמנית, ללא תיאום, והרבה פעמים גם ללא כל כישרון מוזיקלי. בטלוויזיה זה נשמע כמו זמזום של דבורים. באיצטדיון זה חור בראש, שגרם לי להשתמש באטמי אוזניים לראשונה מאז המטווחים הצבאיים. הבעיה העיקרית בשימוש האינטנסיבי בוובוזלות במשחקי המונדיאל היא שגם לקהלים היצירתיים יותר היה קשה עד בלתי אפשרי להתמודד מולן. אם תרצו, השימוש הקולקטיבי בוובוזלות מביא לדיכוי של כל יוזמה פרטית או חלופית. האוהדים היחידים שהצליחו להתגבר על הוובוזלות במגרש הם האוהדים המקסימים של נבחרת מקסיקו, שבעזרת מסה של אוהדים ומסורת עידוד משותפת הצליחו להבליח מדי פעם ולהציג חלק מהרפרטואר האמנותי שלהם. דרך ביטוי נוספת של האוהדים הייתה ההתקבצויות הספונטניות למטרות עידוד בתהלוכות למגרשים ובפאתי האיצטדיון.

כרטיסי כניסה למשחקים ניתן היה לרכוש באינטרנט בחודשים שקדמו לטורניר. עם זאת קצב מכירת הכרטיסים בחודשים שלפני המונדיאל היה איטי מהצפוי, וכרטיסים רבים הועמדו למכירה במרכזים המיוחדים שהקימה פיפ"א גם לאחר פתיחת המונדיאל. אפשרות נוספת להשיג כרטיסים הייתה מספסרים שהתמקמו בגלוי בקרבת האיצטדיונים וסמוך למרכזי המכירה של פיפ"א, וגם ניידות משטרה שעמדו מהעבר השני של הכביש לא הפריעו לפעילות הערה. מפתיע לגלות שפיפ"א בעלת החוקים הנוקשים אפשרה לשוק הספסרות לפרוח כמעט באין מפריע בזכות האכיפה הסמלית. ייתכן שהדבר נבע מהכישלון של פיפ"א למלא את האצטדיונים בכל אחד מהמשחקים. מתברר שפיפ"א חילקה ומכרה כרטיסים לכל מיני גופים שלא ממש הצליחו להפיץ את הכרטיסים, וכך קרה שמצד אחד כמעט לא היה אפשר להשיג כרטיסים מוזלים, אך מצד אחר נותרו מושבים רבים ריקים.

כצפוי, הגיעו לדרום אפריקה אוהדים מכל 32 הנבחרות שהעפילו למונדיאל, אבל ניתן בהחלט להבחין בחמשת מחנות האוהדים אשר נותנים את הטון ומפגינים נוכחות מרשימה: הולנד, מקסיקו, ארגנטינה, ברזיל וכמובן 'בפאנה-בפאנה', נבחרת הכדורגל המארחת, אשר כינוי זה ניתן לה על-ידי עיתונאי מקומי. לציון מיוחד ראויים האוהדים המקסיקנים שהגיעו בהמוניהם (יותר מ-30 אלף), ובכוחות משותפים אף הצליחו לעתים להתגבר על הוובוזלות הקולניות. אבל במקום הראשון שלי זוכים האוהדים ההולנדים, שצבעו בכתום כל מקום שאליו הגיעו והתחפשו יחדיו לעדלאידע כתומה וססגונית. על-פי הדיווחים בתקשורת המקומית, מספר האוהדים הגדול ביותר הוא דווקא מארצות הברית. ההסבר לכך הוא סוגיית הנאמנות הכפולה: רבים מהאוהדים האמריקנים חולקים את אהדתם עם נבחרת נוספת - עדות לארץ המקור שממנה היגרו. במשחק הפתיחה צפיתי באחד מפארקי האוהדים הרבים שאורגנו ברחבי המדינה. ההתחלה לא העידה על הבאות: אם במשחק הפתיחה צפיתי עם עשרות אלפי אוהדים, הרי בשאר המשחקים הגיעו רק כמה עשרות של אוהדים. התיירים העדיפו לצפות במשחקים בפאבים ובמסעדות, ורוב המקומיים נשארים בבתיהם. אזורי האוהדים האמיתיים הם מרכזי התיירות שאליהם מתנקזים אוהדי הנבחרות בדרכם למשחקים. שם נערכים הקרבות האמיתיים בין האוהדים - בלי קרובי משפחה ובלי וובוזלות. ביוהנסבורג זוהי כיכר נלסון מנדלה, ובקייפטאון זהו רחוב לונג על שלוחותיו. האכזבה הגדולה מהאוהדים המקומיים היא ירידת המתח עם הדחתה של 'בפאנה בפאנה' - הדחה שלא הייתה הפתעה מרעישה, אף שלראשונה הנבחרת המארחת מודחת כבר בשלב הבתים. עמידתה של דרום אפריקה הרשמית לצד גאנה כנציגת אפריקה היחידה בשלבי ההכרעה לא תורגמה לתמיכה בשטח. טרוניות נוספות נשמעו מצד אוהדי שאר מדינות אפריקה, אשר טענו שאף על-פי שהמונדיאל הנוכחי מותג כמוצר כלל-אפריקני, הרי שוק המרצ'נדייזינג המקומי הדיר את הדגלים ואת שאר אביזרי העידוד של קמרון, חוף השנהב ושאר האפריקניות.

המונדיאל הוא שילוב נדיר של לאומיות וגלובליזציה. מצד אחד כל הגבולות פרוצים: אוהדים חולקים את אהדתם בין כמה וכמה נבחרות, היריבות היא ספורטיבית בלבד, ושנאת הזרים הפאשיסטית נעדרת. להלן דוגמה לגלובליזציה 2010: זמרת שנולדה לאם ממוצא איטלקי ולאב ממוצא לבנוני חיה בקולומביה ושרה את ההמנון הרשמי של המונדיאל הראשון שמתקיים באפריקה. דוגמה נוספת היא הדומיננטיות של הקונצרנים הבינלאומיים - מחברת קוקה קולה המוכרת לקהל הישראלי ועד מותגים בינלאומיים מהמזרח הרחוק שנראה שיגיעו למחוזותינו בקרוב. מצד שני השתתפותן של 32 נבחרות גאות היא יום חג ללאומיות, אנטי-תזה לרוחות המנשבות מכיוונם של אינטלקטואלים אירופים פוסט-מודרניים. לעניות דעתי, אין זה מקרה שבשלב הבתים נחלו חמש הנבחרות האירופיות המייצגות את הליגות הגדולות (אנגליה, איטליה, גרמניה, ספרד וצרפת) כישלון יחסי על-אף עדיפותן התיאורטית הברורה: חמישה ניצחונות בלבד מתוך 15 משחקים (!), רובם נגד נבחרות המדורגות הרחק מאחוריהן: ראשית, השחקנים והאוהדים קולטים את המסר הכפול שכרוך בניסיון להחדיר רוח פטריוטית בקרב השחקנים בעוד ממשלותיהן מתפרקות אט-אט מנכסיהן הלאומיים בדרך להפיכתה של אירופה למדינה אחת גדולה; שנית, רבים מהשחקנים בנבחרות אלו משחקים בקבוצות בארץ מולדתם ומייצגים אותן בטורנירים האירופיים, ובזה כבר ממלאים את חובתם הפטריוטית. לא כן עמיתיהם משאר העולם, שמשחקים בדרך כלל במדינות זרות ורואים בלבישת המדים הלאומיים חלק מחובתם לשרת את המולדת.

חלק גדול בהצלחת המונדיאל תלוי במידת התגייסותם של כלי התקשורת. בישראל הדבר מתבטא בשידורי ה-HD ובמאמצים שהשקיעו טכנאי הערוץ הראשון על-מנת לנטרל ככל האפשר את רעש הוובוזלות. את התוצאות ניתן לראות באחוזי הצפייה. כלי התקשורת בדרום אפריקה עומדים כולם כאיש אחד לצד הנבחרת המקומית ואף מגייסים לטובת העניין איש אחד - נלסון מנדלה, שלמענו שחקני 'באפנה-באפנה' נדרשים לתת את הכול. לאחר הדחתה של הנבחרת המקומית הורגשה ירידת מתח ברחוב. הדגלים הוסרו מהמכוניות, והוובוזלות עברו להיות כלי עידוד של התיירים. ניסיונותיה של התקשורת להעיר את האוהדים כדי שיתמכו בגאנה לא צלח, בעיקר מכיוון שעד להדחתה של 'באפנה-באפנה' התעלמה התקשורת המקומית במופגן מהשתתפותן של עוד כמה נבחרות אפריקניות במונדיאל הזה. מסתבר שצרכני התקשורת בכל מקום בעולם לא אוהבים ספינים חדים מדי... אזרחי דרום אפריקה זעמו על שבתקופת המונדיאל החוקה המקומית הופכת להיות משנית לחוקתה הנוקשה של פיפ"א. לדוגמה: פיפ"א הקימה בית משפט חדש, עצמאי ומנותק מהחוקים המקומיים, שידון בכל ענייני המונדיאל. כמה מכלי התקשורת הובילו את המאבק בפיפ"א, והגדיל לעשות אחד העיתונים אשר כותרתו הראשית על-רקע זה הייתה: FICK FUFA - שיכול אותיות לא מתוחכם במיוחד שרומז מה מרגישים האוהדים המקומיים כלפי פיפ"א.