"עצומת הצביעות" הוא השם היאה לעצומה שחתמו עליה מאות מרצים תחת הכותרת הסתמית "
חופש הביטוי והחופש האקדמי הם נשמת אפה של המערכת האקדמית הישראלית". וואלה. לא ידענו. רק שכולם יודעים שאין חופש ביטוי אמיתי באקדמיה הישראלית. אחרת, כיצד אפשר להסביר את נוכחותם הדומיננטית של אנשי שמאל ושמאל רדיקלי הרבה-הרבה מעבר לשיעורם באוכלוסיה.
סוף-סוף קם שר חינוך שחושף את השיטה שכולם מכירים ופוחדים לדבר עליה. אחזור שוב על הידועות והמפורסמות: באקדמיה הישראלית אין כמעט סיכוי לחוקר או למרצה בעל עמדות שמרניות או ניאו-שמרניות (ולעתים קרובות גם עמדות ציוניות) למצוא מקום או להתקדם במעלה הדרגות האקדמיות.
חלק ניכר מהמרצים שחתמו על העצומה שייכים לגילדה סגורה המשמנת את חבריה ללא ביקורת אמיתית, ואלו בתמורה מקדמים האחד את השני בעיקר בשל השתייכות לשבט הנכון. "חירויות הביטוי האזרחיות" הן גם החירות להביע דעות בזכות קיומה של ישראל ובעד עמדות שבציבור נחשבות עמדת הרוב אבל משום מה באקדמיה הישראלית נחשבות לדעת מיעוט, ולחרפתנו אפילו "הזויות" ו"קיצוניות".
קיומה של מערכת אקדמית איכותית מותנית בהגנה ובטיפוח של חירויות המחשבה והביטוי, אבל גם לזה יש גבול. אין מקום למרצים שפועלים לפגוע בישראל ובחירויות המחשבה והביטוי עצמן בכך שהם קוראים לחרם על ישראל ועל - כמה אירוני - אותם מרצים שחתמו בעדם.
לא חירות המחשבה והביטוי עמדה לנגד עיני החותמים אלא שמירה על אנשי הגילדה שלהם, ובעיקר על חירויות המחשבה, שבקרב חברי הגילדה הזאת שמורות כמעט תמיד רק לאנשי שמאל, בעיקר מהאגף הרדיקלי. האקדמיה הישראלית מלאה לאין שיעור בחוקרים החותרים תחת קיומה במסווה חירות אקדמית. עד כאן. אומה החפצה חיים צריכה ללמד עצמה לומר למערעריה "ניצרו לשונכם מרע". ומי אמור לעשות זאת אם לא מנהיגיה?
דבריו האמיצים של שר החינוך,
גדעון סער, כי דווקא תומכי החרם הם אלה שפוגעים בחופש האקדמי", מייצגים את דעת רוב אזרחי ישראל וגם רבים באקדמיה. כמה עצוב שגם חותמי העצומה הנוכחית שותפים לפגיעה זאת.
