איזה מין צדק זה: 90% מול 0%???

לא נוכל כמובן להיכנס לכל פרטי הדוח המפורט עד מאוד המשווה מקרה מול מקרה (המעוניינים ימצאו אותו במלואו באתר של רגבים), אבל די להתבונן בשורה התחתונה של הדוח כדי לעמוד על גודל החרפה. בשורות המסכמות מתברר, שכאשר מוגשת עתירה על-ידי השמאל, מעניק הבג"צ למשיבים מן הימין רק 25 יום בממוצע להשיב לעתירה. אבל אם אותה עתירה ממש מוגשת על-ידי הימין, או-אז מגלה הבג"צ נדיבות רבה כלפי המשיבים משמאל, ומעניק להם 88 יום בממוצע. אותה עתירה בתמונת ראי – ובכל זאת פעם אחת מצווה הבג"צ להשיב תוך פחות מחודש ופעם אחרת מעניק למשיבים פרק זמן של פי שלושה ויותר. צדק בוודאי אי-אפשר לקרוא להתנהגות אפלייתית זו. אבל זהו עדיין המקרה הקל. חמורה ברבה יותר התנהגותו המפלה בעליל של הבג"צ בסוגיית הוצאת צווי ביניים להפסקת הפעילות בשטח. מתברר כי ב-90% (תשעים אחוז, קראתם נכון!) מעתירות השמאל והערבים, הבג"צ הוציא צו ביניים על-פי בקשת העותרים; בעוד שבעתירות הימין להוצאת צווי ביניים הגיע מספר צווי הביניים – לאפס (כן, קראתם נכון!). מעניין מה היה הבג"צ פוסק אילו הוגשה בפניו עתירה על התנהגות אפלייתית כזו של גוף שלטוני כלשהו. 90% מול 0%. כמה נחלי דיו וצדקנות והתחסדות והתחנחנות היה שופך הבג"צ על מקרה זה. אבל מי ישפוט את הבג"צ? מי ישמור על המוסד שאמור לשמור לפחות על מראית עין של צדק, יושרה והגינות? מי ישמור על השומרים? וגם זה עוד לא הכל. האפליה נמשכת גם בסוגיית הרכב השופטים הדנים בעתירות: בעוד שב-60% מעתירות השמאל יושבת בראש ההרכב הנשיאה ביניש, הרי שיעור נוכחותה בעתירות הימין הינו - אפס. הלאה. דוח רגבים בדק ומצא, שכאשר מוגשת עתירה משמאל, נדרשים לבג"צ רק 177 יום בממוצע, עד לתחילת הדיון הראשון בעתירה. אבל כאשר מוגשת עתירה מימין – או-אז מגיעה תקופת ההמתנה הממוצעת ל-389 ימים, כלומר יותר משנה. מישהו דיבר פה על צדק? תחום נוסף שנבדק מעלה גם הוא ממצאים מזעזעים: ב-35% מעתירות השמאל מוציאים כבודם צווים על תנאי נגד המשיבים. וכמה צווים על תנאי מוציאים כבודם כשמדובר בעתירות הימין? – ניחשתם נכון: אפס אחוז. איפה נעלם הבג"צ, לכל השֵדים, כשצריכים אותו? בקיצור, אמור לבג"צ מי אתה ותוכל לנבא מראש, בדייקנות סטטיסטית גבוהה, איזה יחס תקבל. אמור לי מהו כרטיס הביקור הפוליטי שלך, ואנבא לך ברמת דיוק גבוהה, אם תיענה בקשתך לצו מניעה, אם לאו. הכל צפוי והרשות לא נתונה.

בבתי הספר למשפטים מלמדים, שבלתי אפשרי להשוות בין פסקי-דין, אפילו כשהם מתייחסים לאותה עבירה. תמיד ניתן למצוא שוני בנסיבות המקרים הנדונים. מתי בכל זאת יש מקום להשוואה? כאשר בודקים את היחס הפרוצדורלי, שהוא בהחלט פרמטר קבוע ומדיד, של בית המשפט, כלפי שני מקרים זהים בדיוק נמרץ. מקרי ראי. וזה בדיוק מה שעשתה עמותת 'רגבים' לשמירת אדמות הלאום. היא השוותה בין היחס הפרוצדורלי של הבג"צ לעתירות שהוגשו בידי ערבים וארגוני שמאל קיצוני נגד בנייה בלתי חוקית של מתנחלים, בשנים 2009-2005, לבין היחס הפרוצדורלי של הבג"צ לעתירות שהגישו ארגוני ימין נגד בנייה בלתי חוקית של ערבים, באותה תקופה. בכוונת מכוון לא נבדקו העניינים המהותיים שבכל אחת מהעתירות, שעשויים, כאמור, להיות שונים זה מזה. נבדקו רק היחס וההתנהלות הפרוצדורליים. זהו התחום שבו בוודאי לא אמורה להיות אפליה. הרי כולם שווים בפני הבג"צ, פסקו כל נשיאי הבג"צ. דין אחד לבוזגלו ולברקוביץ'. אבל כשבוחנים את היחס הפרוצדורלי לעתירות ראי מימין ומשמאל, מתבררת עוצמת השערוריה. האפליה היא חד-משמעית, מובהקת, חד-כיוונית וזועקת חמס.

עמותת רגבים השוותה, כאמור, רק פרמטרים זהים, אובייקטיביים ומדידים: כמה זמן הוענק למשיבים בכל אחת מהעתירות, כדי להשיב לעתירה; מה מספר הדיונים שקיים הבג"צ בכל אחת מהעתירות; פרקי הזמן שחלפו בין דיון לדיון בכל אחת מהעתירות; ההרכב האנושי של השופטים שהתמנה לעסוק בהן וכדומה. והתוצאות? – שומו שמים. ממש כך. ממצאים מזעזעים שכל השומע תצילנה שתי אוזניו. לא צדק ולא מראית-עין של צדק, אלא גישה של אפליה בוטה לטובת עתירות השמאל תוך התייחסות מזלזלת לעתירות הראי של הימין. "בעוד שעתירות השמאל זוכות להתייחסות רצינית ומחמירה", מסכם עורך המחקר בצלאל סמורטיץ', "הרי שעתירות זהות המוגשות בידי מזוהים עם הימין, זוכות להתייחסות מזלזלת ולא רצינית... לא ניתן לתלות זאת ביד המקרה... העובדות המתוארות בדוח מצביעות בבירור על מדיניות עקבית ומודעת המובלת בידי הנשיאה דורית ביניש". מדיניות זו, מוסיף הדוח, מקורה בהשקפת עולם פוליטית המכתיבה במובהק יחס שונה ומפלה בין ימין לשמאל, בין תומכי ההתיישבות ומתנגדיה.

הממצאים זועקים לשמים. הסקנדל הבג"צי אמור לכאורה להדאיג עד מאוד את אבירי הדמוקרטיה בישראל. "כל מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה לליבו", אומר סמורטיץ', "חייב לעצור מול הנתונים הקשים, לבחון אותם ביושרה אישית ומקצועית, ולהסיק את המסקנות הנדרשות. הדוח הוא כתב אישום חמור כנגד בית המשפט העליון וכנגד הקו שמובילה בו הנשיאה, דורית ביניש, בעניינים אידיאולוגיים ופוליטיים השנויים במחלוקת ציבורית". אבל אבירי הדמוקרטיה הישראלית, כלי התקשורת וגם האקדמיה, נאלמו. מסתירים מעיני הציבור את כתב-האישום הנורא, המערער את אושיות הדמוקרטיה הישראלית. כל אמצעי התקשורת, וזה בדוק, קיבלו את הדוח במלואו לצד תמצית מסכמת שלו. אבל רק שני עיתונים פרסמו את הממצאים הדרמטיים, וגם הם לא בעמודים הראשונים. הסיפור הסקנדליוזי נדחק אי-שם באמצע. כל השאר – העיתונים, קול ישראל וגלי צה"ל, הטלוויזיה על שלושת ערוציה ומרבית אתרי החדשות המובילים, שמעלים על ראש שמחתם כל דוח כוזב של בצלם, העדיפו להתעלם מן העוולה הזועקת לשמים. מי ישמור על השומרים, כאשר הם מועלים בתפקידם?