כשנבחרתי לכנסת בפעם הראשונה, נדהמתי. גיליתי שהרמה האינטלקטואלית של הדיונים שואפת לאפס, להוציא חריגים נדירים. הם היו מורכבים בעיקר מקלישאות חבוטות, שניתן היה לשמוע אותן גם בשפת-הים. ברוב זמן הדיונים הייתה המליאה כמעט ריקה. שפת רוב המשתתפים הייתה עילגת. ח"כים רבים השתתפו בהצבעות מבלי שהיה להם מושג על מה הם מצביעים, פשוט על-פי הוראות סיעותיהם.
זאת הייתה הכנסת השישית, שעם חבריה נמנו לוי אשכול ופינחס ספיר, דויד בן-גוריון ומשה דיין, מנחם בגין ויוחנן באדר, מאיר יערי ויעקב חזן.
בהשוואה לכנסת הנוכחית, השמונה-עשרה, הכנסת ההיא נראית עכשיו כמו האקדמיה של אפלטון.
יותר מכל הפחידה אותי אז נכונות הח"כים לחוקק חוקים חסרי-אחריות כדי לזכות בפופולריות רגעית, בייחוד בימים של היסטריה המונית חולפת. אחת היוזמות הראשונות שלי בכנסת הייתה הצעת-חוק להקמת בית עליון, המורכב מאישים מצטיינים, שיוכל לעכב חוקים שהתקבלו בכנסת ולהכריח אותה לקיים עליהם דיון נוסף כעבור זמן. כך, קיוויתי, יוקם מחסום בפני הצעות-חוק שהתקבלו בהתרגשות של רגע.
ההצעה לא זכתה לדיון רציני, לא בכנסת ולא בציבור. הכנסת דחתה אותה פה-אחד (כעבור זמן אמרו לי כמה מן המצביעים שהם מתחרטים על כך). העיתונים דיווחו עליה בנימה מבודחת, ודיברו על "בית לורדים". "הארץ" הקדיש לה עמוד שלם של קריקטורות, ובו הופעתי גם אני בדמות לורד בריטי.
מאז, בהיעדר מחסום כלשהו, פורחת התופעה של הצעות-חוק מופקרות, רובן גזעניות ואנטי-דמוקרטיות. ככל שהממשלה עצמה הופכת לאסיפה של פוליטיקאים ירודים, פוחתת היכולת או הרצון שלה למנוע חקיקה כזאת. הממשלה הנוכחית, הגדולה, הירודה והמזולזלת ביותר שידעה ישראל מימיה, משתפת פעולה עם יוזמי החוקים, ואף יוזמת חוקים כאלה בעצמה.
המחסום היחידי שנותר בפני הפקרות גמורה הוא בית-המשפט העליון. בהיעדר חוקה, נטל לעצמו בית-המשפט העליון את הסמכות לבטל חוקים שרירותיים, הפוגעים באושיות הדמוקרטיה וזכויות-האדם. אבל בית-המשפט עומד בעצמו בפני התקפה שלוחת-רסן של הרוצים לכלותו, ונזהר מאוד. הוא מוכן להתערב רק במקרים החמורים ביותר.
כך נוצר מצב פרדוקסלי: הכנסת, הביטוי העליון של הדמוקרטיה, מהווה בעצמה את הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה הישראלית. האדם המסמל את התופעה הזאת יותר מכל אחר הוא מיכאל בן-ארי, ח"כ מטעם סיעת האיחוד הלאומי, ממשיך דרכו של מאיר כהנא, שארגונו "כך" הוצא בשעתו מחוץ לחוק בגלל אופיו הפשיסטי הגלוי.
כהנא הצליח רק פעם אחת להיכנס לכנסת. תגובת חבריה הייתה חד-משמעית: בכל פעם שכהנא היה קם לדבר, יצאו כמעט כל שאר חברי-הכנסת מהאולם. הרב נאלץ לנאום לפני קומץ אנשי הימין הקיצוני.
לפני כמה שבועות ביקרתי בכנסת הנוכחית בפעם הראשונה מאז שנבחרה. באתי כדי להקשיב לדיון שיש לי נגיעה אליו: החרם שהטילה הרשות הפלסטינית על מוצרי ההתנחלויות - יוזמה ש"גוש שלום" התחיל בה כבר לפני תריסר שנים. שהיתי בבניין כמה שעות, ומשעה לשעה גברה סלידתי.
גרמה לכך תופעה שלא הייתי מודע לה עד אז: ח"כ בן-ארי, תלמידו ומעריצו המוצהר של כהנא, חוגג שם. לא זה בלבד שאינו איש מוחרם בשולי החיים הפרלמנטריים, כפי שהיה מורו ורבו - אלא להיפך, הוא הפך למוקד. ראיתי את חברי-הכנסת האחרים, כמעט מכל הסיעות, מכרכרים סביבו במזנון, ומקשיבים בעניין לנאומיו התכופים במליאה. אין ספק שהכהניזם - מהדורה ישראלית של הפאשיזם - עברה משולי הבמה למרכזה.
לא מזמן הייתה המדינה כולה עדה למחזה שנראה כאילו צולם בפרלמנט של קוריאה או יפן.
על הבמה עמדה ח"כ חנין זועבי מסיעת בל"ד, וניסתה להסביר מדוע הצטרפה למשט לעזה, שהותקף על-ידי צה"ל. ח"כ אנסטסיה מיכאלי, חברת מפלגתו של
אביגדור ליברמן, קמה ממקומה ופרצה לעבר דוכן הנואמים בצריחות מטילות-אימה, כדי להוריד משם את זועבי בכוח. חברי-כנסת אחרים קפצו ממקומותיהם כדי לעזור למיכאלי. מול דוכן הנואמים נוצרה מערבולת של חברי-כנסת, כולם צורחים ומנופפים בידיים במלוא כוחם. סדרני הכנסת הצליחו רק בקושי להגן על גופה של זועבי. אחד הח"כים צעק לעברה, בתערובת אופיינית של גזענות וסקסיזם: "תלכי לעזה ותראי מה יעשו שם לרווקה בת ארבעים ואחת כמוך!".
קשה לדמיין הבדל גדול יותר מאשר זה שבין שתי החכ"יות. בעוד שחנין זועבי שייכת למשפחה ששורשיה באזור נצרת חוזרים מאות שנים אחורה, אולי לתקופת ישו הנוצרי, אנסטסיה מיכאלי נולדה בלנינגרד (כפי שנקראה אז), ואחרי שנבחרה ל"מיס סנט. פטרבורג" והפכה לדוגמנית, היא נישאה לישראלי, התגיירה, והיגרה לישראל בגיל עשרים וארבע, אך דבקה בשם הפרטי הרוסי שלה. היא ילדה שמונה ילדים.
לא הבחנתי אף בחבר-כנסת יהודי אחד שהגן על הנתקפת בשעה שהותקפה. בסך-הכל היו כמה מחאות של יו"ר הכנסת,
ראובן ריבלין, ושל ח"כ מרצ
חיים אורון, שנבלעו במהומה...
בכל שישים ואחית שנות קיומה, לא ראתה הכנסת מחזה כזה. בן רגע הפך בית-הנבחרים הריבוני לאספסוף של לינץ'.
אין צורך לתמוך ברעיונות סיעת בל"ד כדי להכיר בכך שחנין זועבי היא אישיות מרשימה. היא רהוטה, ומשנתה סדורה. היא בעלת תארים משתי אוניברסיטאות ישראליות, לוחמת למען מעמד האישה בחברה הערבית-ישראלית, חברת-הכנסת הערבית הראשונה. הדמוקרטיה הישראלית יכולה להתפאר בה. היא שייכת למשפחה ערבית גדולה. אחי סבה כיהן כראש עיריית נצרת, דוד אחד - כסגן-שר, ודוד אחר - כשופט בית-המשפט העליון (ביום הראשון שלי בכנסת הצעתי שאחד מבני משפחתה ייבחר לתפקיד יושב-ראש הכנסת הערבי הראשון).
השבוע החליטה הכנסת ברוב גדול לקבל את הצעתו של מיכאל בן-ארי, בתמיכת אנשי הליכוד וקדימה, לשלול מחנין זועבי כמה מזכויותיה הפרלמנטריות. עוד לפני כן ביקש שר-הפנים, אלי ישי, את אישורו של היועץ המשפטי לשלילת אזרחותה בעוון בגידה. אחד הח"כים הגדיל לעשות וקרא לעבר זועבי: "אין לך מקום בכנסת ישראל! אין לך זכות להחזיק בתעודת-זהות ישראלית!".
באותו יום פעלה הכנסת גם נגד מייסד סיעתה של זועבי,
עזמי בשארה. היא אישרה בקריאה טרומית הצעת-חוק - גם היא מטעם אנשי הליכוד וקדימה - שנועדה לשלול את הפנסיה של בשארה. הגמלה מגיעה לו מאז שהתפטר מהכנסת (הוא שוהה בחו"ל, אחרי שהממשלה איימה להאשימו בבגידה).
בעלי היוזמות האלה, הנהנים מתמיכה גורפת בליכוד, בקדימה, במפלגת ליברמן ובכל המפלגות הדתיות, אינם מסתירים את כוונתם לגרש את הערבים בכלל מהכנסת, וליצור פרלמנט על טהרת היהדות. ההחלטות האחרונות של הכנסת אינן אלא חלק ממערכה מתמשכת, המולידה כמעט מדי שבוע יוזמות חדשות של ח"כים צמאי-פרסומת, היודעים שככל שהצעותיהם גזעניות ואנטי-דמוקרטיות יותר, כן תהיינה פופולריות יותר בחוגים רחבים.
כזאת הייתה החלטת הכנסת השבוע להתנות את קבלת האזרחות הישראלית בשבועת אמונים לישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". פירוש הדבר שערבים (ובייחוד ערביות מחו"ל המבקשות להצטרף לבעליהן בישראל, או ערבים מחו"ל המבקשים להצטרף לנשותיהן כאן), נדרשים להזדהות עם האידיאולוגיה הציונית (זה כמו לדרוש ממקבלי האזרחות האמריקנית להישבע אמונים לארצות-הברית כ"מדינה לבנה, אנגלו-סקסית ופרוטסטנטית").
נראה שלהפקרות הפרלמנטרית אין גבול. כל הקווים האדומים נפרצו מזמן. לא מדובר רק על הייצוג הפרלמנטרי של 20% ויותר מאזרחי-ישראל, אלא יש מגמה ברורה בחוגים מסוימים, המתרחבים והולכים, לשלול בכלל את אזרחות הערבים במדינה.
מגמה זו משתלבת בהתקפה המתמשכת על מעמדם של הערבים בירושלים המזרחית.
השבוע נכחתי בדיון שנערך בבית-משפט השלום בירושלים על מעצרו של מוחמד אבו-טר, אחד מארבעת חברי הפרלמנט הפלסטיני הירושלמיים מטעם חמאס. הדיון נערך באולם זעיר, שיש בו מקום לתריסר צופים לכל היותר. הצלחתי רק בקושי להיכנס.
אחרי שנבחרו לפרלמנט בבחירות דמוקרטיות, אחרי שישראל התחייבה בהסכמי-אוסלו בפירוש לאפשר לערבים בירושלים המזרחית להשתתף בבחירות, הודיעה הממשלה לארבעה שמעמדם כתושבי-קבע בוטלה.
מה פירוש הדבר? כאשר סופחה ירושלים המזרחית לישראל ב-1967, לא חלמה הממשלה להעניק לתושביה אזרחות, וכך להגדיל משמעותית את אחוז הערבים בקרב אזרחי במדינה. היא גם לא המציאה בשבילם מעמד משפטי מיוחד. בלית ברירה, העניקה לתושבים מעמד של "תושב קבע", שנועד לאזרחים זרים הבאים לישראל. שר-הפנים רשאי לבטל את מעמדם ולגרשם לארצות שמהם באו.
ברור שהגדרה זו של "תושב קבע" אינה צריכה לחול על תושבי ירושלים המזרחית. הם ואבות-אבותיהם נולדו בעיר, אין להם אזרחות אחרת, אין להם מגורים אחרים. ביטול מעמדם הופך אותם להומלסים פוליטיים, לאנשי חסרי-שייכות, לעקורים חסרי-הגנה. המדינה טענה בבית-המשפט שעם ביטול מעמדו כתושב-קבע הפך אבו-טר ל"שוהה בלתי-חוקי", ושסירובו לעזוב את העיר הופך אותו לפושע שמקומו במאסר בלתי-מוגבל.
בבית-המשפט העליון, כמה שעות לפני כן, התנהל הדיון בעתירה שלנו בנוגע לחקירת הפעולה נגד המשט לעזה. נחלנו הישג חלקי, אך משמעותי: בית-המשפט הסכים בפעם הראשונה בתולדותיו להתערב בהחלטה על ועדת-חקירה. הוא קבע שאם תרצה הוועדה לחקור קצינים והממשלה תנסה למנוע זאת, בית-המשפט יתערב.
אם מנסה מישהו להרגיע את עצמו במחשבה שהפקרות הכנסת תפגע "רק בערבים", הוא משלה את עצמו. השאלה היא רק: מי הבא בתור?
השבוע קיבלה הכנסת בקריאה ראשונה גם הצעת חוק, המטיל עונשים כבדים על כל ישראלי המטיף להטלת חרם על ישראל בכלל, ועל מפעלים כלכליים, אוניברסיטאות או מוסדות ישראליים, כולל התנחלויות, בפרט. זה חל גם לגבי ההתנחלויות. כל מוסד כזה יקבל מתומכי החרם פיצויים בסך חמשת אלפים דולר ויותר.
קריאה לחרם היא הבעת דעה דמוקרטית. אני מתנגד מאוד לחרם כללי על ישראל, אך (בעקבות וולטר) מוכן להילחם על זכותו של כל אדם לקרוא לחרם כזה. הכוונה האמיתית של יוזמי-החוק היא להגן על ההתנחלויות: הוא בא להרתיע את הקוראים לחרם על מוצרי ההתנחלויות, המתקיימות מחוץ לגבולות המדינה, על אדמה כבושה. כלומר, גם אותי ואת חבריי.
מאז שקמה מדינת-ישראל, היא מתפארת בכך שהיא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". זהו היהלום בכתר התעמולה הישראלית. הכנסת היא סמל הדמוקרטיה הזאת.
נראה שמנוי וגמור עם האספסוף הפרלמנטרי שהשתלט על הכנסת, להרוס זאת אחת ולתמיד, כך שישראל תמצא את מקומה הראוי בין לוב, תימן וערב הסעודית.
