עשר שנים אחרי היציאה מלבנון, או הבריחה מלבנון - תלוי את מי שואלים - הרושם הוא שכלשון הקלישאה אנחנו יצאנו מלבנון, אבל לבנון לא יצאה מתוכנו, והיא ממשיכה לדמם בנו ולהשפיע על תהליכי החשיבה וקבלת ההחלטות של ישראל. המכון למחקרי ביטחון לאומי ערך לאחרונה כינוס שנושאו "עשור לנסיגה מלבנון", והאווירה שם הייתה עצבנית ומתוחה, כאילו לא עברו אפילו עשרה ימים. בצד חוקרים ומומחים השתתפו והתעמתו דמויות בולטות מהסיפור הלבנוני עצמו, ובראשן
אהוד ברק, ראש הממשלה ושר הביטחון באותם ימים, ואחדים מבכירי הלוחמים בשטח.
ברק דיבר אחרון בהרמת קול ובכעס. הוא לעג ל"כל מיני פרשני ספורט שהופכים לפרשני צבא", והבטיח שבמדינת ישראל יידרשו עוד מהלכים חד-צדדיים, אף שלא כולם מרוצים מהם. מה שהוביל אותו, אמר, הוא הניסיון לטפל בבִיצה ולא ביתושים. "צריך לשלב מהלך מדיני אם יש פרטנר, אבל אם לא, יהיו מהלכים חד-צדדיים. אני גאה בהחלטה שנטלתי בה חלק. זו הייתה טרגדיה של 18 שנה. מדוע אם כן לא יצאו מלבנון עשר שנים קודם לכן? - כי נקלענו למעגל קסמים. כאשר חיילים נהרגים, זה לא הזמן לקבל החלטות שמשדרות חולשה, ואילו כשאין לחץ, טבע האדם הוא לא לרצות שינויים".
ברק סיפר שכאשר היה קצין בצה"ל הגיע לסיור בלבנון, והחיילים באחד המוצבים אמרו לו: "אנחנו מגינים על התינוקות בעריסות"; "18 שנה לאחר מכן התינוקות בעריסות נהרגים בלבנון, ואני כבר רמטכ"ל ולא יודע להסביר לעצמי על מה הם נהרגים".