עשר שנים בבוץ

הייתה לברק סיבה טובה להרים את קולו. כמעט כל הדוברים בכינוס מתחו ביקורת קטלנית על היציאה מלבנון. מהם על עצם ההחלטה לצאת ללא הסכם, מהם על מרכיבים מסוימים בהחלטה ובביצוע. דבר אחד ברור: איש מהם לא היה פרשן ספורט שמתחזה למומחה. ודאי לא משה ארנס, פעמיים שר הביטחון של מדינת ישראל, שקבע שם חד-משמעית: היציאה הייתה טעות גדולה. הוא מנה כמה סיבות. "קודם כול הבגידה בחיילי צד"ל שנלחמו כתף אל כתף עם חיילי צה"ל. זה היה נורא. שנית, הנסיגה הביאה את חיזבאללה להיות מה שהוא כיום בלבנון. ושלישית, הנסיגה הביאה עלינו את מלחמת לבנון השנייה". ארנס מוצא חיבור ישיר בין הלחץ שהפעיל ארגון 'ארבע אימהות', שהפך את הארץ בניסיון להוציא את צה"ל מלבנון ולמעשה השפיע על תהליך קבלת ההחלטות של ממשלת ישראל, ובין ניסיונן הנוכחי של משפחת שליט והתקשורת לכל סוגיה המנסה להכתיב לשלטון את המהלכים. "שוב הרחוב מנסה להכתיב לממשלה מה לעשות". בנושא שליט מציע ארנס לאמץ את הגישה האמריקנית שלפיה אין נושאים ונותנים עם חוטפים. גישה זו הפסיקה את החטיפות של אמריקנים בידי אל-קאעידה וגרורותיה. ד"ר גבי סיבוני, ראש תוכנית המחקר 'צבא ואסטרטגיה' במכון למחקרי ביטחון לאומי, דיבר על תהליכי ההתברגנות וההתמגנות הצה"לית שנולדו בלבנון. הדוקטרינה הידועה של צה"ל, שלמרות שמו "צבא ההגנה לישראל" ידע במשך השנים לתקוף, להסתער ולהכריע, נהפכה לאט ובעקיבות, עקב השהייה בלבנון, לדוקטרינה של צבא הגנתי. כל אירוע חידד את התפיסה של מיגון עצמנו לדעת, והדבר לא השתנה גם כאשר נסוגונו לקו הגבול המוסכם על האו"ם. ההזדמנות לשינוי, אמר סיבוני, ניתנה חצי שנה לאחר הנסיגה מלבנון, בחטיפת חיילי צה"ל מהר דב, אולם צה"ל לא שינה את התפיסה ואף בנה לאט-לאט את 'מודל ההכלה'. המשמעות המִצְרָפית של הנסיגה והמגננה היא מתן אור ירוק לארגוני המחבלים להתפתח באין מפריע. עמדתו של מפקד חטיבת גולני בעת הנסיגה, תת-אלוף שמואל זכאי, הייתה מפורסמת כבר בימים ההם. זכאי, שנחשב אחד מטובי הלוחמים בצה"ל ונודע אז גם כמי שאומר בקול רם את מה שהוא חושב, זכור בכינוי "ארבע סמרטוטות" שהדביק ל'ארבע אמהות' בחורף שלפני הנסיגה. בכינוס, כשהוא מצויד בלקחי עשר השנים שעברו מאז, שב זכאי וקבע חד-משמעית שהנסיגה מלבנון הייתה כשל אחד גדול. לדבריו, היה אז נתק מוחלט בין הלוחמים בשטח למקבלי ההחלטות במטכ"ל, וכל שכן לאלו שבדרג המדיני. לדבריו, הכשלים הגדולים של המטכ"ל בימי השהות בלבנון היו חוסר הבנה של פעילות חיזבאללה בלבנון והפעלת אמצעי לחימה לא רלוונטיים. זכאי טען בלהט שעד היום צה"ל לא תחקר את עצמו לגבי המלחמה והשהייה הארוכה בלבנון: "הרושם הוא שלא מבינים שם שתחקורים אלה חיוניים לבטחון המדינה בעתיד", אמר. "אי-ההבנה של מה שהיה בלבנון במשך 18 שנה מדאיגה ביותר. בעוד החיילים נלחמו על נפשם בלבנון מלחמה של ממש, במטה הכללי ההתייחסות הייתה כאל תפיסת קו, כאל תעסוקה מבצעית". ניכרו בו בזכאי זעם וכאב שלא קהו במאומה בכל העשור שחלף. הוא תקף את מקבלי ההחלטות במטכ"ל ואמר שרק ב-1997, אחרי 15 שנה בלבנון, הבינו בצה"ל שהלחימה היא לחימת גרילה והקימו את בית הספר ללוחמת גרילה. הוא מתח ביקורת על הראייה הצה"לית באותם ימים, ולפיה יש לשמור את אמצעי הלחימה היעילים למלחמה הגדולה ולא להשתמש בהם בלבנון. המטכ"ל, אמר, לא הבין כלל את ההיגיון של חיזבאללה וארגוני המחבלים, ולכן לא היה שום סיכוי להניע פעולה כלשהי שתנצח אותם. 75 אחוזים מהאימונים בצה"ל באותן שנים, הוסיף, נערכו נגד האויב הסורי ולא ללוחמה מהדגם הלבנוני; לא פלא שהגיעו למסקנה המיואשת שאין לנו מה לעשות בלבנון.

ואיך אפשר לשכוח את התמונות של אלפי חיילי צבא דרום לבנון (צד"ל) הפרו-ישראלי הצובאים על גדר המערכת לאחר שהסתלקות ישראל הותירה אותם נתונים לחסדי חיזבאללה. אלוף-משנה נביה אבו-רפע היה מפקד החטיבה המזרחית של צד"ל, ליווה את צד"ל מרגע הקמתו בפיקודו של רב-סרן סעד חדד ועד יומו האחרון של חדד, ונס עם משפחתו לישראל ביומה האחרון של הנסיגה. לאבו-רפע בטן מלאה על נסיגת צה"ל מלבנון ועל היחס שקיבלו לוחמי צד"ל ממדינת ישראל אז וגם היום. בעברית רצוצה תיאר אבו-רפע את הטעויות של מדינת ישראל בהבנת לבנון. "מה אתם חותמים הסכם שלום עם מדינה שלא הייתה אף פעם אויבת שלכם?" שאל. להערכתו, שתי סיבות עיקריות הביאו לנפילת צד"ל ולבריחה מלבנון. האחת – לצד"ל לא הייתה הנהגה פוליטית, והוא היה שחקן על לוח השחמט של מדינת ישראל. והאחרת – טעות בבניית צד"ל: רוב הלוחמים היו שיעים, ורוב המפקדים נוצרים – יחס הפוך להרכב האוכלוסיה בדרום לבנון. לאחר התקלה בכפר קאנא ב-1996, אמר, החלה אינתיפאדה בתוך צד"ל, ומאותו רגע הלך והתפורר חוסנו של צד"ל. ישראל גם לא הבינה את התחכום והתככנות הלבנוניים. "אנחנו, בימי הקרבות בין הארגונים השיעיים אמל וחיזבאללה, עזרנו לשני הצדדים. אפשרנו לחיזבאללה להעביר לוחמים לעמדות קדמיות כנגד אמל וירינו לעבר החיזבאללה כסיוע לאמל". טענותיו של מח"ט הגזרה המזרחית הרגיזו מאוד את אלוף-משנה נעם בן-צבי, שהיה המפקד האחרון של יחידת הקישור ללבנון (יק"ל). "צד"ל לא היה מסוגל לעשות כלום", אמר. "חוץ ממארבים, שום לחימה של צד"ל ושום מבצע שלו לא היו בלי סיוע של צה"ל". אך יותר מזה ממורמר בן-צבי, כקודמיו, על התנהגות צה"ל בלבנון ועל הנסיגה. "זו הייתה בריחה, וכל מי שלא קורא לאירוע הזה בריחה מתבלבל. ריצה החוצה תוך השארת ציוד מסֻווג. ההבדל היחיד בין הבריחה המצרית ב-1967 לבריחה של צה"ל ב-2000 הוא שחיילי צה"ל ברחו עם הנעליים על הרגליים". בן-צבי תקף גם את השב"כ ואמר שימים אחדים לפני הבריחה הורו מפקדי השב"כ לאנשיהם לצאת מלבנון: "ברגע שזה קרה, כל החטיבה המערבית של צד"ל נגמרה". ואשר להתארגנות בישראל – "התכוננו לכניסה מוסדרת של 2,500 אנשי צד"ל בלבד, ובפועל הגיעו 6,000; אבל גם ל-2,500 לא היה מוכן כלום. הרמטכ"ל דאז שאול מופז התחייב בפני המח"טים שתקום ועדת בדיקה, ולא היה כלום. צה"ל לא מתחקר את לבנון". ד"ר ראובן ארליך, מנהל מרכז המידע למודיעין ולטרור במרכז למורשת המודיעין, שהיה סגנו של מתאם פעולות ישראל בלבנון אורי לובראני, מוצא קווים מקבילים בין הנסיגה בלבנון לנסיגה מגוש קטיף: שתיהן היו חד-צדדיות; בשתיהן לא נחלצנו מהבוץ. שינוי אפשר לעשות רק על-ידי הסכמים בגיבוי כוח צבאי מאיים. מי ששילם את המחיר בלבנון היה צד"ל, ומי ששילם את המחיר בעזה הם תושבי גוש קטיף. בשתי הנסיגות לא הופסק הטרור – לא מלבנון, וכמובן לא מעזה. בשני המקרים דיברו בישראל גבוהה-גבוהה על תגובה קשה שתבוא אם יימשך הטרור, אך בעצם פעלה – גם ברצועה – על-פי מודל ההכלה.

האלוף גיורא איילנד, שבתקופת הנסיגה מלבנון היה ראש ענף מבצעים בצה"ל, אמר שצה"ל, קרי המטכ"ל, לא חשב שראש הממשלה דאז אהוד ברק צדק בקבלת ההחלטה לסגת מלבנון ללא הסכם. לא הרמטכ"ל דאז, שאול מופז, וגם לא חברי המטכ"ל. הצבא חשב שהלחימה בלבנון נסבלת מאחר שמדובר בכוחות קטנים המוצבים במקום, מה גם שהמצב בלבנון התייצב, וכמות הנפגעים הייתה 25–20 חיילים הרוגים בשנה. לדבריו, לאורך השנים, למעט בימי השר ארנס, לא נבחנו חלופות לבעיית לבנון. איילנד סבור שישראל שגתה גם ב-2005, כאשר תמכה במהלך הוצאת סוריה מלבנון. "כשהסורים היו בלבנון, הייתה לנו שם כתובת של מדינה ריבונית. גם להבא, אם נרצה להגיע להסכם עם לבנון או עם סוריה, שתי המדינות יהיו כרוכות יחד. מה שקרה בפועל הוא שהוצאנו מלבנון את סוריה והכנסנו אליה את אירן". ביקורת מתונה יותר הייתה לאלוף עמוס מלכא, ראש אמ"ן באותם ימים. עקרונית הוא סבור שהנסיגה מלבנון הייתה מהלך נכון שעיצב מציאות טובה מכל חלופה אחרת. לא הנסיגה הביאה למלחמת לבנון השנייה, אמר, אלא הכשל המבצעי של חטיפת גלעד שליט, שכאשר חברה לו לאחר כמה ימים חטיפת חיילי המילואים בגבול לבנון, יצאה ישראל למלחמה. מלכא תקף את מפא"ת – המינהל למחקר ופיתוח אמצעי לחימה ותשתיות טכנולוגית של משרד הביטחון – ואמר שהפיתוח הטכנולוגי שלו לשהייה בלבנון היה כושל: "הם התעסקו כל הזמן במלחמה הבאה. במטוסים ובטילים ובמשמידי טנקים. אבל בנושא ההתמודדות עם מטעני הצד שהרגו רבים בלבנון – כלום". אשר לצד"ל – לדעת מלכא, הוא נפל בין הכיסאות בישראל. לצה"ל לא הייתה הערכה מסודרת לגבי צד"ל, ומי שפיקח עליו היו משרד הביטחון והיק"ל. בהמשך דבריו הצר מלכא על שהחשיבה בישראל היא חשיבה מבצעית: "ראש ממשלה צריך להכתיב מדיניות ולא מבצעיות". לבסוף, כאמור, דיבר אהוד ברק: "ההחלטה של מנהיג היא בין רע לרע", אמר. "אם היה קל כל כך להחליט, זה לא היה לוקח 18 שנה. ביסוד עמדה ההכרה: הבנתי שהסורים תמרנו אותנו והקימו, בלי לסכן שום דבר, מקום שישראל תדמם בו כל הזמן. זה הדבר הכי תקוע שיכול להיות. אתה מוצא את עצמך מגן על צירים ועל שיירות. זה כאילו ביטחון. לכן החלטתי לחתוך את האינרציה הזו". על חטא אחד ברק הכה ואף התנצל פעמיים: על שלא עדכן את מפקדי צד"ל על ההחלטה לסגת מלבנון. "זה נבע", הסביר, "מהרצון לשמור על חשאיות, לשם ביטחונם של הכוחות הנסוגים"; "גם את מפקדי הפלוגות בצה"ל לא עדכנו משום כך". לעומת זאת, על הביקורת שהופנתה על הבריחה והשארת ציוד מסווג וכלי רכב משוריינים השיב ברק שהוא נוטל אחריות מלאה על כך, ויותר מזה: "אני שמח שלא התקפלתי". ברק דחה את הטענה שחיזבאללה התחזק מהנסיגה. "להפך: חיזבאללה התחזק כתוצאה מהשהייה שלנו בלבנון. אני זוכר איך הם הצליחו לנטרל את מערכת הלוחמה האלקטרונית שלנו על-ידי רכיבים שהמוסד הסתובב בכל העולם לברר איך הם השיגו אותם". גם את הטענה שהנסיגה מלבנון עוררה את האינתיפאדה השנייה, שפרצה כארבעה חודשים לאחריה, דחה ברק. "מה שהביא אותה הוא השליטה על עם אחר עם רצון לשאיפה פוליטית". את חוסר התגובה הממשית של צה"ל בחטיפת החיילים בהר דב באוקטובר 2000 מתרץ ברק שהיינו בעיצומם של אירועי אוקטובר, וזאת הייתה איוולת לפתוח חזית שנייה. "אני לא חושב שאריאל שרון או בוגי יעלון היו בלתי אחראים כשדיברו על התזה שלא רע אם הרקטות יחלידו במחסני חיזבאללה, ואני לא חושב שכתוב בשמים שכל נשק שמופיע במערכה הראשונה ישתמשו בו במערכה השלישית", הוסיף ברק. ואולי הקלישאה הגדולה ביותר של שר הביטחון הופיעה בסוף דבריו: "חשבתי על אנשים שהלבישו את הילדים שלהם בדרך לבית הספר ועושים מסיבת יום הולדת או יום נישואים ועל אנשים שאלמלא ההחלטה לצאת מלבנון יכול להיות שהם פשוט לא היו חיים. אנחנו והם לא יודעים מי הם. אני לא חושב שזה השיקול היחיד, אבל אני מציע לא להתעלם ממנו".