אני שואל מה הוא אומר על הביקורת החריפה נגד הדוח של
תנועת "אם תרצו" בנוגע להטיה האנטי-ציונית באקדמיה הישראלית, ודיסקין, ישיר כהרגלו, יורה: "הדוח של 'אם תרצו' מצביע לצערי על תופעה אמיתית. יש לי השגות מתודולוגיות על המחקר, אבל אין ספק שמדובר בתופעה קיימת".
אני מבקש מדיסקין לפרט, והוא מוסיף: "לכל אחד מאתנו יש נטיות בעניינים ציבוריים, תחושות שהן דיכוטומיות. כמו של אוהד כדורגל - במי אתה תומך, הלנו אתה אם לצרינו. זו תופעה פרימיטיבית, קמאית, אבל היא מאפיינת גם אנשים אינטליגנטים. חלק מהחתומים על העצומה הם נאורים ומבינים את הבעיה הקיומית - אבל כשאתה נמצא תחת מתקפה בלתי צפויה של האנשים מהצד השני, שגם השלטון לצדם, והם שואלים שאלות נוקבות - התחושה היא שהמושכות נשמטות מידיך, והתגובה האינסטינקטיבית היא של שבט שמתכנס פנימה ומתגונן, גם במחיר של כחש עצמי".
מדוע הערימו מכשולים על קידומך באקדמיה, אני שואל, ודיסקין משיב שהוא לא רואה הסבר פשוט. "אולי החיסרון העיקרי זה שאני אומר מה שאני חושב. לעיתים קרובות אני חושש שאני אומר דברים לא נעימים, וכשהחריגה היא מה'בון טון' הפוליטי, התוצאה עלולה להיות קטלנית".
"תבין", הוא מישיר מבט, "עוד ב-68', כסטודנט צעיר שאלתי את ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, מדוע לא מקימים מדינה פלשתינית, הרי זה יכול היה לפתור את בעיית הפליטים וכולי. כך שאני יונה עוד קודם לרבים בשמאל הישראלי. אבל לצערי הרב, בכאב לב, אני לא יכול לחשוב על מחיר שיוכל להביא שלום אמת, ואני מוכן לשלם כמעט כל מחיר - למעט השמדת היהודים והמדינה".
"אבל אני גם נץ", הוא מוסיף מיד, "משום שאינני מאמין שייתכן פתרון מדיני כלשהו בדורנו. אני איש תורת המשחקים ויודע שיש סיטואציות שהמו"מ בהן מיותר. למשל במצב של קונפליקט מוחלט אין טעם בקומוניקציה ובהסכמים. ואז כל אחד עושה מה שהוא חושב לנכון. לצערי הרב הסכסוך בינינו לפלשתינים יש בו אלמנטים של קונפליקט מוחלט. עצם הדרישה לטיהור המדינה הפלשתינית מיהודים בצד אי-הנכונות הטוטאלית להכיר בישראל כמדינה יהודית מוכיחה את עומק הבעיה וחוזרת לעמדות הסירוב הידועות".
"נחשוב על משחק כדורגל", הוא מביא דוגמה אקטואלית, "הולנד וספרד נפגשות למשחק - אין להן על מה לדבר, ובטח שאין טעם לחתום על חוזה. יש כאן קונפליקט מוחלט שבו צד אחד מכריע את השני. עם זאת, כמו בכדורגל, במישורים אחרים ייתכנו אינטרסים משותפים וכאלו יש גם לנו ולרבים בעולם הערבי".
מה אתה מבין במושג "שלום אמת", אני שואל, ודיסקין משיב: "שהצד השני יוותר בכנות על כוונות ההשמדה. לא שיהיה ציוני, אלא שיהיה ברור לנו שהוא לא רוצה להשמיד אותנו. ביבי (נתניהו) בחוכמה והציב מבחן - רק תגידו, לא נבחן כליות ולב, אבל תגידו שזה סוף הסכסוך ואתם מכירים במדינה יהודית. אז אפילו מובראק שהוא בעל אינטרס גדול כאן - אומר שהדרישה להכיר בישראל כבמדינה יהודית מהווה בעיה. אז מה, נשב ונעצום עיניים ונאמר נעלה עוד קרבן? אני לא בעד העלאת קרבנות שווא.
"תומס הובס אמר שאין צדק גדול יותר מקיום הסכמים, אבל אנחנו במזרח התיכון. וההיסטוריה של האזור מראה שמה שאומרים זה לא מה שמתכוונים לעשות. זה היה עוד לפני מוחמד, ובטח שמאז עליית האיסלאם. ראה למשל את הסיפור של בני קורייש היהודים והפרת ההסכם איתם. זה חלק מהאתוס של האזור. אני לא מוכן לעצום עיניים".
מה ענה אשכול, אני שואל, ודיסקין מספר שאשכול החכם לא ענה לו בפומבי, אבל כשעבר לידו אמר לו: "הלוואי והיינו יכולים לעשות מה שאתה רוצה, יונגערמן".