תודה רבה למשורר דניאל עוז

בשבועיים האחרונים פרסמתי ארבע רשימות [ראה משמאל] הדנות בכפרים הלא-מוכרים, רשימה על מאבק בשייח ג'ראח ורשימה אחת על קבוצה הנקראת "גרילת תרבות", קבוצה המאגדת בתוכה משוררים צעירים, מוסיקאים ויוצרים בתחומי אמנות רבים, המשלבים יצירה עם עשייה חברתית. בעת הכתיבה חשתי, כפי שחש משורר ההשכלה, יל"ג, הכותב בשירו: "למי אני עמל", כאשר אין הד לדבריי בשיממון הפאסיבי. אבל אם הוא מגלה ששירתו פילסה דרכה ל"אחד בכפר ושניים בעיר" זה עבורו מקור עידוד ונחמה, כי יש שכר לעמלו, ויש בשביל מי ובשביל מה לעמול. כך חשתי כאשר קראתי את הראיון של מיה סלע עם המשורר דניאל עוז בהארץ (16.7.10). המשורר, בראיון לספר שיריו הראשון, ספר שאינו מתייחס לנושאים פוליטיים, פותח בפני המראיינת צוהר לעולמות הממלאים הווייתו כאדם החי בחברה הזו, הגם שכאמור לא היה להם ביטוי בספרו הראשון. לדניאל עוז כואב מצבם של מאה אלף אזרחי מדינת ישראל, בדואים, שחיים בנופי ילדותו: "מאה אלף איש החיים בכפרים לא מוכרים. את יודע מה זה לחיות בחום הזה בפחון בלי מים זורמים? הם אזרחי המדינה. אני מחשיב עצמי ציוני, אבל הציונות מאבדת את הלגיטימיות שלה, כשרואים שזה נהפך לאפליה של ערבים. זאת לא הייתה המטרה של הציונות". דניאל עוז מספר על פעילותו בשייח ג'ראח; לדעתו, "כל הארץ צריכה להיות שם... ציוני טוב צריך להיות שם, במקום בו עושים עוול, זורקים אנשים מבתיהם, עושים טיהור אתני ומחליפים במתנחלים".