כמובן, דווקא קוצר ידה של ישראל לעצור את האיבה הערבית, והכמיהה הנפוצה למציאות חלופית, הם שיצרו בתוכה את הזיות האשמה והשליטה. מנהיגות ישראלית ראויה לשמה תוכל להבהיר שתגובה זו אינה הכרחית: לא הייאוש, לא ההזיות, ואפילו לא תחושת חוסר האונים. דברים עוד יקרו במדינות ערב. ביום מן הימים, כישלונם הוודאי של "הפשיזמים התאומים", הפן-ערביות והאיסלאמיזם, יוביל את האזרחים במדינות אלו לדרוש מממשלותיהם ליברליזציה, היענות לצורכי הציבור וטיפול בבעיות פנים.
ישראל אינה יכולה להחיש זאת, אך היא יכולה להיות קשובה לשינויים חיוביים בעולם הערבי ופתוחה לקשר עם גורמים ליברליים שם. היא יכולה גם לשאוף לכונן, בכל מקום שהדבר אפשרי, יחסים שגם אם אינם יחסי שלום של ממש, מקטינות את הסיכויים להתפרצותה של תבערה: מַשלימים מדיניים להרתעה צבאית. חוזי השלום עם מצרים וירדן הם דוגמה לכך. הם בעלי ערך חיובי, כל עוד הם נתפסים באופן ריאליסטי, ואין תולים בהם הזיות שווא כאילו הם משקפים שלום מלא ואמיתי. הזיות כגון אלו יש בהן להקהות את ערנותה הביטחונית של ישראל ולהחלישה.
בישראל מרבים לדבר, במיוחד מאז 1992, על "נטילת סיכונים למען השלום". אולם במציאות של המזרח התיכון, לא זו הדרך. הדגם הראוי להסכמים בין ישראל לשכנותיה, בנסיבות הנוכחיות, הוא ההסכמים שהשיגה ארה"ב עם בריה"מ במהלך המלחמה הקרה. ארה”ב הגיעה להסכמים אלה לא מתוך כוונה ליטול סיכונים, אלא מתוך כוונה להפחיתם. כל אחד מהסכמים אלו - למשל, ההסכמים לפיקוח הדדי על מלאי הנשק ועל פריסתו - עוצב באופן שיפחית את סכנותיה של האיבה.
ההסכם עם מצרים משרת מטרה זו במידת מה, אבל אין לחפש בו יותר מכך. אזור החיץ בסיני, המפורז בעיקרו, שרוחבו כ-200 ק"מ שבו מסייר וכוח בינלאומי בפיקוד אמריקני, מקטין את האפשרות לפריצתם של מעשי איבה. תורמים לכך גם קשריה של מצרים עם ארה”ב, והסיוע הכלכלי והצבאי שהיא מקבלת ממנה כחלק מהסכמי קמפ-דיוויד.
אולם בין ישראל ומצרים אין שורר שלום של ממש. כלי התקשורת הממשלתיים של מצרים ממשיכים להשתלח בישראל תוך
הפצת תעמולה אנטישמית מן הסוג הגס ביותר, שארסיותה עולה אפילו על זו שרווחה במצרים לפני הסכמי ה"שלום". נוסף על כך,
מצרים לא מילאה מעולם את רוב רובם של ההסכמים הכלכליים וההסכמים הקשורים בהם, שנועדו לנרמל את היחסים בין המדינות והיו חלק בלתי נפרד מחוזה השלום. אלו מהם שיושמו - למשל העברת טכנולוגיות חקלאיות חדשניות מישראל לאיכרי מצרים - אינם מוכרים לאזרחי מצרים, שכן הם מעולם לא נזכרו בכלי התקשורת. לא זו אף זו:
צבא מצרים ממשיך להתחמש ולהתאמן למלחמה עתידית נגד ישראל. ובזירה המדינית, מצרים פעלה בעקביות לסכל את נרמול היחסים בין ישראל לבין מדינות ערביות אחרות,
והובילה מהלכים נגד ישראל בגופים ואירועים בינלאומיים.
כפי שכבר ציינו, לאחר נסיגת ישראל מרצועת עזה ב-2005 היא הפקידה בידי מצרים, בעיקר, את הפיקוח על גבולה של זו עם הרצועה. אף שמצרים התחייבה, במסגרת חוזה השלום, שלא לאפשר פעילות חבלנית נגד ישראל, היא אִפשרה לארגוני הטרור להבריח לרצועה כמויות גדולות של נשק וחומרי נפץ. מצרים גינתה את השתלטותו של חמאס על הרצועה ביוני 2007, אך אִפשרה לחמאס להמשיך ביתר שאת בהברחת כלי הנשק בגבול רפיח, והניחה לפעיליו לצאת דרכה לאימוני טרור באירן ולחזור דרכה מאירן לעזה. סובלנותה של מצרים להברחות נמשכה גם לאחר מבצע
עופרת יצוקה, למרות הבטחותיה של ממשלת מובארכ לפעול לעצירתן. מצרים ממשיכה להתפשר על ביטחונה של ישראל בגבול הרצועה.
ניתן היה להוסיף ולמנות פה את האופנים שבהם מפרה מצרים את ההסכמים ופוגעת בישראל. אולם אין פירושו של דבר שההסכמים היו שגיאה; כאמור, הם מתפקדים היטב ככלי למניעת מעשי איבה. ובכל זאת, ההפרות והבעיות ממחישות את הסכנות שבהשתת היחסים עם מצרים על אמונה בשלום אמת ואת הסכנות שבהתנהגות שלפיה שלום כגון זה אכן קיים.