לא כולם קיבלו ברוח טובה את נושאי כתיבתה של עמית. "כשהתחלתי להוציא את הספרים שלי על האצ"ל, היו חנויות ספרים שלא הסכימו להציג אותם. קראו לי פאשיסטית. מאיר פעיל כינה אותי 'האצ"לניקית הפאשיסטית הזאת'. כשנפגשנו שאלתי אותו 'למה? הרי אני נולדתי אחרי קום המדינה, איך יכולתי להיות אצ"לניקית?' והוא ענה: 'זה בדמך'". לפני שנים, מגלה עמית, הוזמנה על-ידי מוסד 'יד טבנקין' והוצאת כתר לכתוב ספר אחד מתוך סדרה שהם הוציאו על פעולות הפלמ"ח. הנושא שהתבקשה לכתוב עליו היה החוליה הימית של הפלמ"ח. "מאחר שמאוד כיבדתי את יוחאי בן-נון נעניתי להצעה, והתחלתי לכתוב את הספר. במהלך עבודת התחקיר עליו למדתי שהחוליה הימית התחילה לפעול במסגרת ההתקפות של תנועות המרי. תיארתי איך יוחאי בן-נון מסתובב על החוף בקיסריה, ותיארתי איך על כל פעולה אחת של לח"י היו 13 פעולות של הפלמ"ח. שאלתי אותו על כך והוא אישר את הדברים. כששלחתי את ארבעת הפרקים ל'יד טבנקין', קיבלתי אותם בחזרה עם קווים אדומים מתחת למילים לח"י ואצ"ל, ובקשה - את אלו תוציאי מהספר. שאלתי איך אני יכולה לכתוב על תנועת המרי בלי לכתוב על האצ"ל והלח"י? והם השיבו לי - אז תוציאי גם את תנועת המרי. ליחס הזה זכיתי בראשית דרכי, ואנחנו מדברים כבר על התקופה שאחרי הקמת המדינה".

למה דווקא עכשיו החלטת לכתוב על בגין?

"ידעתי שאכתוב על בגין מיום שנפטר, כי בעבר כתבתי את הביוגרפיה של ז'בוטינסקי, כתבתי על שלמה בן-יוסף (איש בית"ר, ראשון לעולי הגרדום), והרבה על האצ"ל. כך שכל החומר כבר נאסף במשך שנים. למעשה גם מבנה הספר כבר גובש בראשי, והכתיבה עצמה נמשכה כמה חודשים". מה שהצית את כל המהלך, היא מספרת, הייתה פנייה של מרכז מורשת בגין, שם חשבו שהגיע הזמן לספר מקיף על בגין, מאחר שכבר חלפו שנים מאז מותו והביוגרפיה היחידה שיצאה כבדה מדי, ובלתי נגישה לקהל. "הביוגרפיה הקודמת מתמקדת בשנות פעילותו הפוליטית בישראל, כראש האופוזיציה, שר בלי תיק, הסכם השלום", אומרת עמית, "אבל לתפיסתי, דווקא השנים שלפני קום המדינה היו המשמעותיות יותר בחייו". התפישה הזאת בהחלט ניכרת בספר שתחילתו בנוי כרומן, ולקראת סופו הופך לדיווח, סקירה, אני אומרת לה. "זה נכון", מאשרת עמית. "בשני החלקים הראשונים עמדו לרשותי הספרים שבגין עצמו כתב - 'בלילות לבנים' ו'המרד'. בזכותם הרגשתי כאילו אני מסוגלת להיכנס למחשבות ולרגשות שלו בביטחון גדול יותר, כי זו העדות שלו וכאילו ראיינתי אותו. בחלק האחרון עמדו לראשותי רק נאומים, ספרים שאחרים כתבו עליו, כתבות עיתונאיות. הרגשתי הרבה פחות בטוחה. את הנאומים החשובים שלו השתדלתי להביא כמות שהם, גם כדי שישמעו את הארומה של הקול שלו, שידעו שאני לא מזייפת".

ספרה של עמית על בגין מעוצב אומנם כספר למבוגרים, אך הוא פונה בעיקר לבני נוער, ובכל פרק מילון מושגים המסביר מונחים היסטוריים הנוגעים לאותה תקופה.

דור הפייסבוק בכלל מתעניין בהיסטוריה?

"תתפלאי, אבל יש מי שכן. הנוער של היום הוא לא חד-גוני. מאוד מפוצל. נוער הכיפות הסרוגות, קורא המון, ומאוד מתעניין בהיסטוריה. ויש אנשי הפריפריה ובני הנוער של תל אביב, של המרכז. הם לא מקשה אחת. האהבה לקריאה היא משהו שמתחיל מהילדות ונמשך אל הנעורים. כשהתחלתי לפני 12 שנה עם סדרת 'מנהרת הזמן', אנשים אמרו לי זה לא ילך, כי ילדים לא אוהבים היסטוריה, אבל היא זוכה להצלחה שלא תיאמן. במסגרת הרצאות שהיא מעבירה בבתי ספר, עורכת עמית לילדים חידון שמבוסס על הספרים, שכולו שאלות היסטוריה, והילדים, היא אומרת, מעודדים ומתלהבים כאילו מדובר במשחק כדורסל. "ראיתי שיש רעב אדיר לספרים שיש להם ערך מוסף. עמדתי בשבוע הספר ונדהמתי מבני הנוער שקנו את בגין. שאלתי אותם 'למה?', וילדים ענו - 'זאת הדמות שאני מעריץ'".

מה הדבר שהכי אפיין אותו?

"הוא היה יהודי במלוא מובן המילה. אגב, זה היה אחד השמות שחשבתי לתת לספר, 'היהודי'. הוא גישר בצורה העמוקה ביותר בין היהדות לציונות וכבר בגיל צעיר מאוד ספג את השילוב הזה מבית אבא. הוא האמין שגם אם אתה ציוני, אתה לא צריך לבעוט ביהדות, במקורות, במקום שממנו באת. מעבר לכך, הוא היה איש ישר. התחושה שהוא השאיר היא שאם אתה נבחר ציבור, עליך לתת דוגמה אישית. מוטלות עליך המון חובות ופחות זכויות. זה מה שעשה עליי הכי הרבה רושם. זו מנהיגות שלצערי קשה למצוא היום. עוד תכונה שאהבתי בו זו היכולת לעמוד מול המורה שלו, לחלוק עליו, אבל עדיין לכבד ולהעריץ אותו. לא לשפוך את המים עם התינוק".

מה למדת מהיכרותך איתו?

"לברוח משנאת אחים ולעשות כל מה שניתן כדי למנוע שנאה כזאת. היה לו חשוב ללכת אל המלכד ולא אל המפריד. איפה שנכנסת שנאת אחים, אני מרגישה אימה. ומה שדרבן אותי לכתוב על האצ"ל היה כאילו נפגעתי באופן אישי מסיפור שנאת האחים. גם כשלמדתי וקראתי על המתנגדים והחסידים הרגשתי אותה עוצמה של כאב. זו גם הייתה שאיפתו של בגין - שיזכרו אותו כמי שמנע מלחמת אחים". את חופשת הקיץ תעביר עמית בטיול תרמילאים באיסלנד, שם תנסה להחליף כוחות ולגבש נושא לספר הבא. "כרגע אני מרגישה ממש מרוקנת, כי זה הספר שהכי סחט את הרגשות שלי, מכל הספרים שכתבתי עד היום".

יש עוד דמויות שהיית רוצה לכתוב עליהן?

"לצערי אין דמות כזאת. איזה מנהיג ישתווה לבגין, שכאשר התברר לו שיש הרבה נפגעים מפעולת פיצוץ מלון המלך דוד אמר - 'לא משנה מה קרה שם, אני לוקח על עצמי את מלוא האחראיות כי אני שלחתי אתכם לשם". אם אמצא עוד מנהיג בין ימינו שהתבטא כך, אכתוב עליו".

רק דבר אחד גורם לעמית לאבד מעט משלוותה. זה קורה כשאני שואלת אותה על פרישתו מהחיים הפוליטיים של בגין. מה הניע אותו לומר לממשלה ב-15 בספטמבר 1983 "אני חש שאינני יכול להמשיך", כשהוא בן 70 ועדיין במלוא כוחו המנטלי? האם היו אלו מסקנות ועדת החקירה לטבח במחנות הפליטים ("לא מצאנו סיבה לפטור את ראש הממשלה מאחריות... אין ביכולתנו לקבל את דבריו, שסכנה של טבח נעלמה מדעתו כליל"), שדיכאו את רוחו? האם היה זה האבל על מות הרעיה האהובה, עליזה, ממנה לא הספיק להיפרד כי שהה באותה עת בחו"ל? "אני חושבת", אומרת עמית, "שבסוף ימיו נעשה לבגין עוול, כשהתקשורת המשיכה לרדוף אחריו. כשאדם פורש, זו זכותו ללכת לביתו בשקט. אבל נעשו לו עוולות הרבה יותר גדולים בחייו", היא מוסיפה בעצב. עמית, 61, התחילה לכתוב בגיל 9 ומאז לא הפסיקה. היא חלמה להיות סופרת למבוגרים, ולא חשבה כלל על כתיבה לילדים. אך מתברר שבגין עצמו השפיע עליה לכתוב דווקא לילדים ולבני נוער. "באחד הביקורים שלי אצלו בכנסת, הוא הציג אותי בפני מישהו ואמר 'זו הילדה שכותבת ספרים לילדים'. מאוד נעלבתי, כי זו נראתה לי דרגה פחותה לכתוב לילדים. אבל בגין אמר 'אם את רוצה לגעת בלבבות, תכתבי לילדים. כי רק הלבבות של ילדים פתוחים'. עמית חזרה הביתה והתחילה לכתוב את ספר הילדים הראשון שלה, 'ילדי השכונה במחתרת', ומאז לא הפסיקה. אבל היחס החם של בגין לבני הנוער לא הסתיים באותה שיחה. "בתקופה שהוא הסתגר, הייתי מבין הבודדים שזכו לפגוש אותו. באתי אליו אל הבית ברחוב צמח, והבאתי לו את הספר שכתבתי על ז'בוטינסקי. מאוד התרגשתי ושקלתי כל מילה, אבל מה שעניין אותו היה אם אני נוסעת להיפגש עם בני נוער. בזמן שכיהן כראש הממשלה היו מגיעות אליו אינסוף בקשות לראיונות, לרובם הוא ענה 'אין לי זמן', אבל כשהגיעה בקשה מכתב של עיתון נוער בערד, אז הוא אמר 'בשבילו יש לי זמן', וקיבל אותו". ספרה הראשון, 'שני בני ערובה', יצא לאור בשנת 1970, אך הספר שהקנה לה את מעמדה כאחת היוצרות הפופולריות בארץ בתחום ספרות הנוער היה 'אל עצמי'. הספר מתאר את קורותיו של ציון כהן, ילד אשר נולד בשכונת מצוקה למשפחה הרוסה שמתקשה לגדל אותו, והוא מועבר למשפחה אומנת. עמית כתבה את הספר על סמך ניסיונה כאם אומנת. במהלך השנים, לצד היותה אם ביולוגית לשלושה ילדים, שימשה גם כאם אומנת לעשרה ילדים. רק בעשור האחרון, לאחר עשרות ספרי ילדים ובהם הסדרות 'ג'ינגי', ו'מנהרת הזמן' המצליחות, התפנתה לכתוב למבוגרים. בין היתר את הביוגרפיות של משה דיין ואברהם שטרן.

הספר נע בין תחנות שונות בחייו של מנחם בגין, המנהיג שנולד בשבת 'נחמו' ועל כן נקרא מנחם: הולדתו בפולין, ילדותו בבית הדל חומרית אך העשיר מבחינה ציונית-יהודית, נדודיו כפעוט ברחבי פולין בזמן מלחמת העולם הראשונה, לימודיו בבתי ספר של זרם 'המזרחי' ובגימנסיה, לימודי המשפטים, חבירתו לבית"ר, הנהגתו באצ"ל, פרשת אלטלנה, הנהגת הליכוד ועוד. 'בעוז ובהדר' מעניק הצצה אל אישיותו רבת הגוונים של המנהיג רב הפעלים. לצד בגין הציבורי מתגלה גם בגין הפרטי, האיש שהיה קשור להוריו, ספג חום ואהבה רבה בילדותו, והעניק ממנה לעליזה רעייתו ולמשפחתו. עמית מספרת כי משפחת בגין הייתה שותפה מלאה בתהליך כתיבת הספר. "נתתי להם לקרוא אותו לפני שהוא יצא. רציתי להגיע למצב שבו אני לא משאירה אותם בצד, אבל גם לא נותנת להם לנהל את הסיפור. יש סיכון בלתת למשפחה לקרוא ספרים ביוגרפיים, אבל מצד שני בגין היה איש שהמשפחה הייתה יקרה לו מאוד. חשבתי שיש לי הרבה מה ללמוד מהם. בסופו של דבר הייתי מאוד מרוצה מהאיזון. שמעתי מהמשפחה הערות, שאת חלקן קיבלתי. מירב אחת הנכדות אמרה לי "ככה רציתי שיזכרו את סבא וסבתא שלי".

מה היה מבחינתך רגע השיא של בגין כמנהיג?

"היו הרבה רגעים כאלו, כי הוא היה באמת מנהיג נדיר, שלצערי היום כבר לא רואים כדוגמתו. אם אני צריכה לבחור רגע מסוים אז זה דווקא בהנהגה שלו בשטח, על סיפונה של אלטלנה. הוא סירב לעזוב את הספינה גם כשהיה ברור שהתותחים מחפשים אותו באופן אישי. ואפילו כשהלוחמים רצו לסלק אותו משם, הוא אמר שהוא לא יעזוב עד שאחרוני הפצועים יורדו מהאוניה. הוא עצמו התרוצץ ביניהם וניסה להגיש עזרה. הרבה פעמים נאמר על בגין שהוא לא היה לוחם בשדה הקרב. אבל הוא היה לוחם. ירו עליו. היה לי מאוד קשה לכתוב על זה והיו רגעים שמצאתי את עצמי בוכה - איך דווקא באדם כזה, שאהבת העם היהודי כל כך חזקה בו, מנסים לפגוע ולהרוג?" חלק גדול מפעילותו הפוליטית של בגין בארץ, כבר זכרה עמית בעצמה. רגעים מסוימים אף חוותה, כמו למשל ההפגנות נגד פינוי חצי האי סיני במסגרת הסכם השלום שטווה בגין עם מצרים. "הייתי חברה בתנועה לעצירת הנסיגה בסיני, ולמרות האהבה והכבוד שרחשתי לבגין, הפגנתי נגדו. זה היה כשהוא נפגש עם סאדאת באופירה. עמדנו שם והפגנו, ובגין חלף על פני המפגינים, ראה אותי וחייך, ואני חייכתי בחזרה. על-אף שהתנגדתי להסכם השלום כפי שהיה, המשכתי לאהוב אותו". מקום מיוחד בספר ניתן לאהבתו הגדולה של בגין - רעייתו עליזה. "ממה שאני התרשמתי, היחסים בין בגין לעליזה היו מעוררי קנאה. אני מאחלת לכל הזוגות קשר כזה. פגשתי אותה כמה פעמים, היא הייתה בעיניי אישה מדהימה - חכמה וחריפה, אבל לפני הכול, היא הייתה רעיה, אמא, סבתא אוהבת. פעם כשחיכיתי להיכנס אליו כשהיה ראש ממשלה, היא סיפרה לי כמה היא מתמוגגת מהנכדים שלה. היא הלכה אחרי בגין מתוך נכונות מלאה ואהבה לא פחותה משלו לעם היהודי. היא הלכה אחריו לא מתוך ויתור, אלא כי חשה שזה הייעוד. לא כאישה שעושה למען בעלה, אלא שעושה יחד עם בעלה למען עם ישראל. כבר כשנפגשו הוא הזהיר אותה ואמר שצפויים להם חיים קשים, והיא אמרה שהיא לא מצפה לחיים קלים.