"אהבת שבע הבובות" מאת פול גליקו, העולה בסמינר הקיבוצים עד יום שלישי הקרוב, היא אהבת התיאטרון. הצגה נדירה ביופייה, בעצם סיפורה הנוגע ללב, במשחק שהתנועה נוטלת בו מקום ראשון, ובכישרון השחקנים, המופעלים בצורה מופלאה (כמו הבובות בתיאטרון הבובות שבהצגה), בידי הבימאית גליה פרדקין.
מוש (נעמה חסון), נערה רזה המגיעה לפריס בתקווה להפוך לשחקנית, נדחית על-ידי כל, ומנסה להתאבד בקפיצה לנהר. הבובות של תיאטרון הבובות בניהולו של קפיטן קוק, משכנעות אותה, עם הרבה חום אנושי, לחזור מכוונתה, ולהצטרף לתיאטרון. היא מצטרפת להופעות בהצלחה בימים. אך בלילות, קוק הזעפן (ערן פרץ), המטיל חיתתו על כולם, אונס את הנערה כבר בלילה השני להצטרפותה, אך היא לא נשברת. בהמשך, האור נוגה עליה בדמות האקרובט מהקרקס, באלוט (אלעד סממה המקסים).
כל ההצגה היא במתכונת "תיאטרון-בתוך-תיאטרון". הבובות, בעיצוב נהדר של מסכות ותלבושות של יהודית גרינשפן וגילי כוכבי, כובשות את הקהל במשחקן ובתנועתן. כולן הופכות לאוהבות מוש, כשבנוסף, עומד לצידה הרע הנאמן גולו (אייל צ'יובן המקסים), עוזרו של קוק. החום והאהבה שהם מרעיפים עליה, ההתחלקות בפת הלחם הדלה עימה, והעידוד שהם מעניקים לה - אלה שעוזרים להתגבר על הטראומה שעברה. זה אולי לא בדיוק המצב שמאחורי הקלעים בתיאטרון רגיל, אך במחזה כה קסום, הכל אפשרי.
החיה המקסימה ביותר מבין הבובות היא השועל ריי (תמר רצאבי הנהדרת), וכך כל יתר שבע הבובות, שייתכן שהן חלקי ה"אני" של קוק או של מוש. הציטוטים מהספרות ומהתרבות הצרפתית ממלאים את ההצגה, ומעשירים את הסיפור הלא-פשטני. כמו - אחת הבובות ששמה "ראש גזר", שם שנלקח מסיפור צרפתי קלאסי ידוע, או אהבת מוש לבאלוט, שמזכירה את אהבתה של אדית פיאף למתאגרף מרסל.
הצגה זו סוגרת פרויקט של שנת הצגות העוסקות בתיאטרון, שהייתה שנה של תיאטרון במיטבו, בסמינר הקיבוצים. בימויה של גליה פרדקין, עיבודו של איציק ווינגרטן, התאורה המעולה של מאיר אלון בביצועה של אלמה דישי, המוזיקה ועריכתה של הילית רוזנטל, והתפאורה של לירון גת - מעמידים הצגה בביצוע מושלם המעניק חוויה תיאטרלית נדירה מסוגה.
