לאחרונה אנחנו עדים לגל גואה של מעשים פליליים, בחלקם קשים ומזעזעים, כאשר מבצעיהם מנסים להינצל, לפחות חלקית, תחת המטריה של טענת "חוסר שפיות זמנית", "בלתי שפוי בזמן המעשה", או חלקם בלתי שפויים בעת העמדתם לדין. בכל שלב מעין זה, המצב המשפטי שונה והתוצאה שונה.
ניקח לדוגמה לקט קטן של אירועים של השנים האחרונות כמו רצח הילדה רוז פיזאם, הצתת מכון הליווי בה מצאו מותן 4 נערות-ליווי, ניסיון האונס של קצין הביטחון של הרמטכ"ל, רוצח התינוקת בירושלים וקבורתה ביער, הטבעת הילדה באמבטיה והטבעת הילד בים, והרצח המזעזע האחרון בנתניה, בו אב רצח את שלושת ילדיו, שתה ויסקי והלך לישון - מקרה, שהשכל הישר של אדם מן הישוב, לא יכול להבין או להסביר.
חלק מן המקרים שאוזכרו לעיל אכן בוצעו על-ידי חולי נפש אותנטיים, ואחרים ניסו להינצל בעזרת ה"סעיף" של חולה נפש או הטענה של "אי-שפיות זמנית" - כלומר, רק בעת ביצוע המעשה הנורא.
דוגמה בולטת ומעט קיצונית, לבעייתיות הקיימת בנושא אבחון המחלה וקביעתה, היא מקרה מצית מועדוני הליווי. לטענתו העקבית, הוא שמע קולות ופקודות מלמעלה, שהורו לו "לנקות" את תל אביב מהזונות ומנערות הליווי. המשפט הממושך הצטיין במלחמת הפסיכיאטרים, כשכל צד מציג חוות דעת של מומחים, הטוענים בלהט שהוא שפוי ומודע למעשיו ומנגד מומחים הטוענים שאינו שפוי - כולם מהסניגוריה כמובן. לבסוף מינה בית המשפט שלושה פסיכיאטרים מטעמו שקבעו כי הנאשם אינו שפוי. אבל אז קבע שופט מחוזי -
נתן עמית - בצעד נועז ונדיר, שהוא אינו מקבל את חוות דעת הוועדה שמונתה על-ידי בית המשפט, ומאמץ את עמדת התביעה וחוות דעתה שהאיש שפוי, ושלח אותו למאסר-עולם. הסניגור, שמונה על-ידי בית המשפט, נמרוד ליפסקר, לא התייאש, ערער לבית המשפט העליון, והרכב של שלושה שופטים בראשות
תאודור אור, קיבל את הערעור וקבע שהאיש בלתי שפוי. הרשעתו בוטלה, הוא נשלח לבית חולים פסיכיאטרי, ואחרי כמה שנים נקבע שם, על-ידי ועדה, כי המחלה נסוגה והוא שוחרר לביתו תחת מגבלות ומעקב.
פירטתי את המקרה הספציפי בכוונה כדי להצביע על הבעייתיות הקשה והמסובכת, הן מבחינה רפואית והן מבחינה משפטית, להגיע למסקנה על מצבו הנפשי של האדם בעת ביצוע המעשה. קחו לדוגמה רוצח שכיר שהוא שפוי לגמרי, מבצע מעשים בלתי שפויים בעליל, מבלי להניד עפעף תמורת בצע-כסף. ואילו אנשים חולים, בשלבים שונים של המחלה - לחץ, דיכאון, מניה-דפרסיה, או אפילו שלבים קשים יותר של המחלה, סוגים שונים של הפרעות אישיות - יכולים לתפקד שנים בחברה עם או בלי טיפול רפואי צמוד, מבלי לגרום נזק ומבלי להיות אלימים. צודקים הפסיכיאטרים הטוענים שאין לקשור בין אלימות לאי-שפיות, היכולה להופיע גם אצל אנשים לא-חולים ולהפך.
חולה נפש - המשמעות המשפטית
שאלת שפיותו של נאשם עלולה להתעורר בבית משפט בהקשר של יכולתו לעמוד לדין, ובקשר לאחריותו הפלילית. מבחני השפיות בכל שלב שהוזכר, שונים ונבחנים בנפרד. מתן הגדרה מדויקת למונח מחלת נפש היא משימה קשה, כמעט בלתי אפשרית.
ההבחנה המקובלת בבית משפט היא:
א. האם האדם יודע להבחין בין טוב לרע?
ב. האם מבין את טיב ומשמעות מעשיו?
ג. האם מבין את משמעות ההליך המשפטי?
ההבחנה בין אי-שפיות בשעת מעשה ובשעת המשפט:
קיימת הבחנה חשובה וחיונית לגבי תוצאות ההליך המשפטי מבחינת הקביעה, מתי היה המבצע במצב של "חולה נפש".
א. בזמן ביצוע המעשה - במקרה כזה, אם בית המשפט מקבל את הקביעה הפסיכיאטרית שהוא לא ידע להבחין בין טוב לרע - אין מעמידים את האדם לדין ושולחים אותו לאשפוז בבית-חולים פסיכיאטרי לטיפול ולמעקב. הבעיה היא, שאחרי שנים או חודשים, אם ועדה מקצועית קובעת שיש נסיגה במחלה והאיש לא מסוכן יותר לעצמו ולסביבה - הוא יכול להשתחרר לביתו עם או בלי מגבלות ומעקב מקצועי.
ב. במידה שהאדם בזמן העמדתו לדין במצב של "חולה נפש" ובית המשפט מקבל את הקביעה המקצועית, כלומר - בזמן ביצוע העבירה הוא היה כשיר לעמוד לדין מבחינה רפואית ומשפטית, אבל עכשיו לא מסוגל לעמוד לדין - הוא נשלח לאשפוז, וכשמצבו משתפר והוא מסוגל להבין את ההליך המשפטי ומשמעות מעשיו, חוזרים ומעמידים אותו לדין.
לעניין העונש, הקלה בעונש - ראה סע' 300א' לחוק העונשין:
- במידה וחוות דעת המקצועית קובעת שהאדם סובל מ"הפרעות נפשיות" או בשל "ליקויים בכושרו השכלי" - והיא הגבילה את כושרו השכלי במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש להבין את המעשה או הפסול שבו, ניתן להקל בעונשו ולא להטיל את העונש הקבוע בחוק, כגון: מאסר עולם חובה על רצח.
לסיכום, נראה שהסוגייה כשלעצמה קשה ומסובכת ולא ניתן לקבוע חד-משמעית ובוודאות גמורה, פרט למקרים חריגים, את שאלת "שפיותו" של האדם. כמובן שחוות הדעת המקצועית של הפסיכיאטרים הן בעלות משקל מכריע; ובית המשפט, הוא שמקבל את ההחלטה הסופית, חייב לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים ולהחליט החלטה קשה ואמיצה.
אסור לשכוח, על הפסיכיאטרים והשופטים מוטלות אחריות וחובה כלפי הציבור והחברה להגיע להחלטה הנכונה. יש מקרים, לא מעטים, של מתחזים לחולי-נפש, לפסיכים, ללא-אחראיים למעשיהם, ומכאן שהבדיקות והמיון הקפדני חיוניים. אני מניח שיש חלק מהמתחזים שמצליחים להערים על המערכת ולכן מצפים שבית המשפט יהיה המחסום האחרון למתחזים, למתחמקים, ויגן על הציבור מפניהם.
הערת אגב: בית המשפט פועל בעניין קביעת ה"שפיות" לפי מה שהוגדר בפסיקה האנגלית כ"כללי מקנוטן", לאמור בעיקרון:
א. ההבחנה בין טוב לרע.
ב. האם מבין את טיב ומשמעות מעשיו.
ג. האם מבין את מהות ומשמעות ההליך המשפטי.
מבחינה היסטורית, אדם בשם מקנוטן הואשם באנגליה בשנת 1851 בעבירת רצח, אבל טען ל"אי-שפיות". בית המשפט קיבל את טענתו וזיכה אותו. הציבור זעם ובצדק, גם אז כמו היום, ואז המערכת המשפטית והרפואית קבעו את הכללים לאבחון רפואי ומשפטי המקובלים עד היום ונקראים על-שמו של עושה התקדים המשפטי מר מקנוטן.
מתוך ניסיון אישי ורב-שנים בתחום הפלילי, הייתה לי הרגשה לא נוחה, מספר פעמים, בהן קבעו הפסיכיאטרים שהנאשם "לא שפוי" ולא יכול לעמוד לדין, ומספר פעמים אף נאלצתי להתעמת איתם בנושא זה, אך בסופו של תהליך צריך לתת למומחים את זכות הקביעה ולבית המשפט את חובת ההחלטה.
