"הפסיכואנליזה יצאה ללמדנו, כי כמעט כל יחס רגשי אינטימי בין שני אנשים הנמשך זמן רב יותר - נישואין, ידידות, יחסי הורים וילדים - בכל יחס כזה מתהווה משקע של רגשי מאיסה ועוינות, אשר רק משום ההדחקה נמצאת תפיסתם מתחמקת".
זיגמונד פרויד, פסיכולוגיה של ההמון ואנאליזה של האני.
לצערנו, גולשים יקרים, עלינו שוב לפתוח את הטור בדיון אודות ההפקה, וזאת עוד בלי להתייחס לתסריט הגמר שדלף לרשת. והפעם - מה זה השטויות האלה משימת הדחה? כלומר, מאיפה זה הגיע? רוצה לומר, מה לעזאזל אתם עושים? משימת הדחה זה כמו ששופט כדורגל יעצור ויודיע: חברים, מי שמגרד ברגל - מפסיד. משימת הדחה זה כמו ששח מט יהפוך לתחרות אכול כפי יכולתך. יש לכם יותר מדי מתמודדים בגלל שהחזרתם שני מתמודדים מאי המתים? תמצאו פתרון אחר, אבל בגבולות המשחק. למשל - הדחה כפולה.
הקורבן הפעם היא מן הסתם מעיין. הישרדות היא משחק חברתי. הכישורים הנבחנים הם יכולות תמרון ותחכום. אפשר להתווכח על יכולותיה של מעיין במשחק, אבל אין סיבה שהיא תעוף בגלל שהיא לא טובה בחץ וקשת.
והעניין הוא שבעונה הזו, על כל מגרעותיה, יש משחק מצויין. יש מספיק שחקנים שמבינים לאן הגיעו. מבטים כנים מתחלפים בחיוכים מרושעים, תקיעות כף נמהלות בנעיצות סכין, הבטחות מתערבבות בהבטחות שווא - עד שבאמת הכל נראה כמו הפוך על הפוך. כמו שצריך להיות. רק שההפקה כמוה כפורס מז'ור. אי-אפשר לבוא לאף אחד מהמתמודדים בטענות שהוא מפסיד במלחמה פוליטית בגלל רעידת אדמה.
וכעת למשחק: הציטוט שבראש הטור מתייחס כמעט לכל אחד על האי. בשלב הזה, בו אתה מבלה הרבה יותר מדי זמן עם אותם אנשים באותו מקום, היחסים לא רק אינטימים, משקעי העוינות לא רק מצטברים, אלא שגם מנגנוני ההדחה מתפרקים בזה אחר זה. אתה יכול לטעות בשיקול הדעת, אבל היזהר לא לעלוב במי שלידך. לכך אין תקנה.
הדוגמאות הבולטות ביותר הן דווקא בשתי הבריתות הידועות. אתה מצפה שמירית ובשבקין יתקרבו אחרי שמעיין הודחה - אבל הם מתקוטטים לעיני כולם. אתה בטוח שהדבק בין שלישיית שפקס יתחזק ככל שהם שולטים במשחק - אבל הערה קטנה של אביגיל מפרקת הכל על הבמה. התוצאה - ההדחה של דן - היא מה שתוכנן מראש על-ידי שתי הבריתות כבר במשך ימים. לכאורה, זו צריכה להיות הדחה נטולת תופעות לוואי. ובכל זאת - שתי הבריתות יוצאות ממנה מוחלשות.
כמעט כל טעות של מי מהשחקנים, מקורה ברגש ולא בשכל, ובעיקר בדריכה על בהונות של אחרים. ראש וראשון הוא דן. נכון, ההדחה שלו, כבר נכתב כאן מספר פעמים, הייתה צפויה עד מתבקשת. המאבק בין שתי השלישיות זימן לו הזדמנות להיות לשון מאזניים, אבל הוא לא השכיל לנצל זאת. הוא החזיר את האש חזרה אליו במשימת ההדחה, כשדאג לעצמו ולא לבני הברית החדשים שלו. עבור שרון זה כבר היה יותר מדי, אבל בל נתבלבל: החטא הקדמון הוא דחיית החיזורים שלה.
שרון ממשיכה להתנהל כמו טייפ-קאסט של מאוהבת אובססיבית. הכתף הקרה שהראה לה דן גרמה לשינוי של 180 מעלות: במקום לאהוב אותו - להרוג אותו. היא זו שמציעה להדיח את דן, אחרי שכבר הניילון נסגר על מירית. היא זו שמגישה לו את כוס הרעל - ואז כמובן נתקפת ייסורי מצפון. תנו לי לנחש - היא תבכה בתחילת הפרק הבא. לה לבדה אפשר להקדיש עוד 15 ציטוטים של פרויד.
גם צמד איי הפנינה לא מבריקה. מירית הוכיחה סופית שבינה ובין חשיבה אסטרטגית אין הרבה. היא תקרא לזה אינטואיציה, אבל להתעקשות על ההדחה של דן יש שם אחר: טמטום. עכשיו השפקסים הם שלושה מתוך שבעה. יהיה הרבה יותר קשה לפרק אותם. מי שהבין זאת דווקא הוא בשבקין. הטעות שלו הייתה לריב עם מירית לפני כולם. האינטואיציה שלה לא תסלח לו על זה, גם אם הצביע למקס.
וכך, מכל הסיפור, מי שמשחקים היטב הם שפקס וקפון. שפקס, קשה לומר זאת, עשה מהלך מבריק כשסגר את הכוונות על דן אבל דרש מבשבקין להצביע למירית. הוא גם הדיח את דן, גם הרדים אותו, וגם סיכסך בין מירית לבשבקין. ועדיין, האיש מעביר צמרמורת בכל פעם שהוא על המסך. שפקס הוא סוג של טוני סופרנו לעניים. הנה למשל מה שאמר על בשבקין: "רצינו להעניש אותו, שייאלץ להצביע נגד המוסר שלו".
קפון משוכנע שהוא מנהל את המשחק, אבל ההישג הגדול שלו הוא שהוא לא מנהל דבר. כולם מרגישים שהם מפעילים אותו. הוא היווה לשון מאזניים בדיוק כמו דן. הוא זיגזג בין השלישיות בדיוק כמו דן. אבל דן היה פעיל, ולכן נתפס כאיום. קפון צריך להמשיך ולהתרכז בלא לעשות כלום, חוץ מלגדל את הזקן שלו.
ולסיום
הפרומו על אמא של קפון על תקן אמי הגנרלית בפרק הבא מעורר ציפיות. פוטנציאל קאלט.