כשנשען הרצל על המרפסת בבזל על שפת הנהר, בוודאי עלה במוחו החזון הגדול וארוך הטווח של מדינת היהודים, והנה קרם החזון עור וגידים וקמה מדינה ליהודים, טובה או פחות, כל אחד על-פי הבנתו.
מאז זרמו מים רבים בנהרות רבים ונושא החזון השתכח מן הלב. נכון, המילה נשמעת מעט פלצנית או נפוחה, אך אם נסיר לרגע את מעטה הציניות והספקנות - שכאן הם מצרך עובר לסוחר - ניווכח לדעת ש"חזון" היא מילה חשובה ומרכזית, וללא אותה מילה, או יותר נכון תוכן הצופן בחובו את עתיד כולנו, אנחנו נודדים כעדר תועה.
הרושם הוא שמרגע שקמה מדינה, נעלם הצורך הזה ליצור מטרות ארוכות-טווח עם ראייה כוללת, וכל מה שנותר הוא התנהלות אקראית ולא ניהול מכוון. בכל תחום כמעט שניגע בו, ניווכח לדעת שלא באמת ישבו טובי המוחות בתחום והקדישו זמן ומחשבה לטווח הארוך או הרחוק. מדוע? משום שהעתיד עוד רחוק? זו כמובן טעות משום שהעתיד קורה בכל רגע ורגע שהינו מעבר לעכשיו, וכשאנחנו נעדרי חזון, כל ההתנהלות שלנו באה כתגובה לארועים, באה ככיבוי שריפות ולא במסלול מותווה ומוסדר.
רק כשיכיר, כל אחד בתחומו, בחשיבותו של החזון ככלי ניהולי ממדרגה ראשונה - רק אז יאפשר המהלך לכל גוף וארגון לעלות על פסים של הובלה ולא מובלות, וזה כל ההבדל.
אם בחברות פרטיות כל המהלך הזה חשוב לקידומן ולשרידותן, הרי שלגופים ממלכתיים הוא חשוב על אחת כמה וכמה. לו היה כל משרד ממשלתי מאמץ בדרגים השונים את הנוהל הזה של התוויית חזון ובניית צעדים לקידומו, הייתה המדינה נראת אחרת לגמרי. זה ניתן רק אם תקום הנהגה מספיק בטוחה בעצמה, שאינה חוששת לעכוזה ולוקחת אחריות על התהליך החשוב הזה. כל המהלך היה מקרין כלפי מטה והיה יוצר תרבות ניהולית אחרת. אבל אולי אני בכלל הוזה? כבר אינני בטוח אם זה לא החום והלחות...