בבוא היום, כשהחלטת הממשלה על גירוש 400 ילדי העובדים הזרים תצא לפועל, על רשויות ההגירה, המשטרה, כמו גם על העובדים הסוציאליים - לסרב פקודה. לסרב לבצע החלטה שהתקבלה בממשלה בסיבוב שני, על חודם של קולות בודדים, שאלה שהצביעו נגדה התחלקו בין מיעוט שדרש לגרש את כל 1,200 ילדי העובדים הזרים ורוב שתבע להשאיר את כל ילדי העובדים הזרים בארץ. החלטה המענישה 400 ילדים, שנולדו, גדלו והתחנכו בארץ, המשלמים עכשיו את מחיר היעדר מדיניות ממשלתית לאורך שנים.
אלה הדורשים לגרש את כל ילדי העובדים הזרים, דוגמת אליהו ישי וחבר שריו, טוענים כי תיווצר כאן בעיה דמוגרפית קשה, ואם לא נגרש עכשיו ומיד את כל ילדי העובדים הזרים נהפוך למדינת מהגרים, דוגמת אחדות ממדינות אירופה. הלו, תתעוררו שם למעלה! 400 ילדים הם הבעיה הדמוגרפית שלנו? גירושם של 400 ילדים, ששפת אימם עברית, וכל שחוו בחייהם היא ההוויה הישראלית, יפתור לכם את הבעיה הדמוגרפית?
מדינת ישראל, שמיום הקמתה ביקשה להגדיר את עצמה כמדינת רווחה, הופכת היום למדינת טרנספר. מדינה בה נחקקו במרוצת השנים החוקים הכי מתקדמים בעולם בהגנה על ילדים, שומטת בהחלטה אומללה של הממשלה את מדיניות הרווחה ומרעה עם אותם ילדים. גוזרת עליהם הגירה למדינה שמעולם לא חיו בה, אפילו אינם דוברים את שפתה והופכת אותם בעל-כורחם להיות ילדים בסיכון ובסכנה.
במקום להחליט על גירוש, הייתה צריכה הממשלה לקבוע מדיניות של מכאן והלאה. הרי העובדים הזרים ימשיכו להגיע, ימשיכו לטפל בהורינו הקשישים הסיעודיים, לעבוד בחקלאות ובבנייה במקומם של הישראלים המסרבים לעבוד בעבודות אלה, ומדיניות הדלת המסתובבת של הבאת
עובדים זרים תימשך. כשמגיעים עובדים זרים צעירים, מה מצפים מהם?
בדרך בלתי אחראית ובהחלטה שערורייתית של גירוש 400 מילדי העובדים הזרים פתרה הממשלה את "בעיית הדמוגרפיה" לשנה הקרובה, אולם כלום לא נימצא בעוד חמש או עשר שנים בפתחה של אותה בעיה ממש? האם אז שוב נידרש להחלטה שכזו, שתקרע משפחות, שתאיים על ילדי העובדים הזרים העתידיים?
כשהחלו הדיונים בגורל ילדי העובדים הזרים, היו כמה שרים חברתיים שיצאו למלחמת חורמה נגד כל כוונה לגרשם. הם עשו זאת לא רק מההיבט ההומניטרי, אלא מהסכנה הצפויה לאותם ילדים אם יגורשו וייעקרו ממולדתם, ישראל. בודדים מהם, כמו שר החינוך
גדעון סער, שר התמ"ת בנימין בן-אליעזר, יוסי פלד,
דן מרידור ו
מיכאל איתן, העזו גם להרים אצבע בממשלה נגד ההחלטה.
בן-אליעזר התבטא לאחר ההחלטה בממשלה, כי זו אינה המדינה שהוא מכיר. למעשה, זו אינה המדינה שאנחנו, אזרחיה, מכירים. זו אינה המדינה שמתיימרת לדאוג, לפעול ולעזור לכלל האוכלוסיה המתגוררת בה. זו לא המדינה שמגדירה את עצמה כאחת הנאורות שבמדינות העולם. זו לא אותה המדינה שאמורה לפעול על-פי ערכי המוסר והדאגה לפרט, באשר הוא פרט.
לכן, ביום פקודה עלינו לסרב למלאה. אני נגד סירוב פקודה מכל סוג שהוא, במיוחד של חיילים, אולם החלטה שכזו, על גירוש 400 ילדים, היא החלטה בלתי הגיונית ובלתי סבירה בעליל. לא די לנו בחתימה על האמנות הבינלאומיות שישראל מחויבת להן, אנו מחויבים גם לקיימן. מחויבים לדאוג לשלומם ולרווחתם של אותם ילדים, שצו הגירוש מונף עתה לעברם, גם מהבחינה הערכית, גם מהבחינה ההומניטרית וגם מבחינת השכל הישר וההיגיון.
