כשבגרוש היה חור

אנו רגילים, ובצדק, לבקר את התנהלותה הכלכלית-חברתית של מדינת ישראל. אך למרות חסרונותיו של המשטר הדמוקרטי בישראל, אין כלל דמיון בין המציאות הישראלית בשנת 2010 לבין מדינת ישראל של 1980, שלא לדבר על העשורים שלפני כן. המדינה עשתה צעדים גדולים קדימה שהניבו עלייה משמעותית ברמת החיים ובחופש הפרט. מדינות המערב, לעומת זאת, צעדו בכיוון ההפוך, והפער ברמת החיים בין ישראל ובין אירופה כמעט נעלם. די אם נבחן את המאזן החובות של המדינות לסוף 2009 - ונקבל נתון מפתיע: מצבנו טוב מזה של מרבית המדינות במערב. היקף החובות הכוללים בישראל עומד על פחות מ-2 שנות תוצר. באירופה, יפן וארה"ב מעריכים את החובות בהיקף של 3 עד 5 שנות תוצר - חובות שאין דרך לפרוע ביושר. השוואה בינלאומית של החובות הנסתרים (אלה שאינם נכללים במאזן המדינה, כגון התחייבויות של הביטוח הלאומי, תוכניות פנסיה תקציבית לעובדי מדינה וכדומה) בעייתית במקצת, כנראה כי החישוב בכל מדינה שונה במרכיב כלשהו, אבל ניתן לקבל מושג כללי. בארה"ב מביאים בחשבון רק את הגירעון הפדרלי, ואין כוללים את חובותיהן של מדינות הברית הנושאות בחלק לא מבוטל של מדינת הרווחה האמריקנית. בישראל לא נכללות ערבויות שניתנו לתעשיה (על-פי החוק לעידוד השקעות הון), לחברת חשמל, או הסכמי פנסיה של חברות הסמוכות על שולחן הממשלה (כגון בהסכם ההפרטה של אל על, תעשיה אוירית ועוד). יש להניח כי גם במדינות אחרות מסתתרים "שלדים" דומים בארון הגירעון. הדיאגרמה הבאה מציגה השוואה של החוב הכולל של מספר מדינות. החומר רוכז על-ידי מחלקת המחקר של בנק ההשקעות השלישי בגודלו באירופה (Société Générale Group). הערכת ההיקף של החוב הנסתר של המדינות שאינו מופיע בדיווחים הרשמיים, נעשתה על-פי נתונים משנת 2005. המצב כיום גרוע יותר. הנתונים על ישראל מעודכנים ל-2009 לקוחים מתוך המאזן של מדינת ישראל שמפרסם החשב הכללי במשרד האוצר. הנה המספרים הישראלים (מעוגלים לשלם נוחיות): התוצר המקומי שלנו הוא כ-750 מיליארד שקל, החוב הסחיר הרשמי עומד על כ-600 מיליארד שקל, יחס חוב-תוצר עומד על כ-80 אחוז. החוב הנסתר (עיקרו התחייבויות בגין זכויות עובדי-מדינה ותמיכה בקרנות הפנסיה הוותיקות) עומד גם הוא על כ-600 מיליארד שקל. בנוסף, חייבת המדינה כסף לביטוח הלאומי (כ-145 מיליארד שקל). כך שסך כל החובות הציבוריים של מדינת ישראל ביחס לתוצר עומד בערך על 1.8 שנות תוצר - מצב טוב בהרבה מאשר ב"מדינות הנאורות".

ההסתדרות התנגדה לדמי אבטלה

בעשורים הראשונים למדינה הייתה כמעט כל כלכלת השוק בשליטת הממסד הפוליטי - בעיקר הממשלה וההסתדרות. רמת הריכוזיות הייתה קרובה יותר לזו שבמדינות קומוניסטיות מאשר במדינות מערביות. גם הכנסות "הסקטור הפרטי" של אז היו תלויות ברצונם הטוב של ראשי המפלגה - הם החליטו מי יהיה תעשיין, מי יקבל אישור ומענק להקמת בית מלון, ומי יקבל רישיונות יבוא. הנתונים הסטטיסטים העידו על צמיחת המשק, כי מרבית האוכלוסיה היו עולים חדשים שהתחילו את דרכם עם שווי רכוש של בערך אפס, התקבל סיוע גדול יחסית מגרמניה והלוואות מחו"ל (כאשר נטל הפירעון היה עדיין מזערי) והיה גידול מהיר בהיקף האוכלוסיה העובדת בשלושה גלים עיקריים: העלייה הגדולה בשנים 1951-1948 בעיקר מאירופה ומעירק, והעלייה מצפון אפריקה בשנים 1964-1957. לקראת סוף שנות ה-50' הגיעו לגיל עבודה צעירים שעלו עם משפחתם בגל הראשון. מנגד, הוצאות הממשלה על תשלומי רווחה היו אפסיות יחסית להיום. דמי אבטלה, לדוגמה, התחילו לשלם רק בתחילת שנות ה-60'. לא ייאמן, אבל ההסתדרות התנגדה אז לחוק דמי אבטלה, ומרדכי נמיר מזכיר ההסתדרות נימק זאת בכך ש "...עולים ישקלו...להסתפק בהכנסה נמוכה יותר ולחיות חיי אבטלה...". הוא כנראה חשש שמספר חברי ההסתדרות יקטן בעקבות תשלום דמי אבטלה... המשק היה מסוגר והשחיתות, שאז טרם נקראה "שחיתות", הייתה נחלת כל המשק. המפלגה הייתה "לשכת העבודה" וג'ובים (אפילו תעסוקה פשוטה ובסיסית) חולקו על-פי פתקים ונאמנות מפלגתית - "זלמן משלנו... תעזור לו". לא היו "קשרים בין הון לשלטון" - הם פשוט היו מאוחדים. השלטון העניק ל"קפיטליסטים" (וגם למושבים ולקיבוצים) את ההון, ואלה גמלו לו בנדיבות ערב בחירות. כל סקטור ומשפחה מקורבת התבצרו בנחלה שהעניק להם השלטון. אסור היה להקים מפעל שיתחרה בתעשיה קיבוצית מסוימת, נאסר להתחרות במפעל הזכוכית של "פניציה", לייבא או לייצר שטיחים שיתחרו במפעל של אברהם שפירא (ח"כ רב השפעה מ"אגודת ישראל"), או להתחרות במפעלי הלבידים של קיבוץ אפיקים ושל משפחת קרמרמן (מהליכוד של אז). תחרות בענפי החקלאות הייתה אסורה כמעט לחלוטין. השיווק החקלאי היה נתון בידיהם של "תנובה" ושל כ-120 סיטונאים בלעדיים. הובלה של למעלה מ-70 תפוזים בתא המטען נחשבה ל"הברחה", ומחסומי ביקורת של פקחי משרד החקלאות אפילו החרימו כלי רכב. למעשה, יבוא חופשי לישראל נאסר ברוב הענפים, והותנה ברישיונות יבוא שחולקו כמובן רק למקורבים. אחזקת מטבע חוץ הייתה אסורה, מלבד ליצואנים. המעטים שנסעו לחו"ל קיבלו הקצבה מוגבלת של מט"ח, ואת היתרה השלימו בקנייה בשוק השחור ברחוב לילנבלום בת"א. הריכוזיות בתעשיית התקשורת דמתה רק למצב בגוש הקומוניסטי: ערוץ רדיו אחד בלבד, חמש מהדורות חדשות ביום, שידורים מסתיימים בהשמעת המנון "התקווה" בחצות, כי למחרת צריך לקום לעבודה בקולחוז; שידורי טלוויזיה נאסרו, כדי שלא להשחית את ההמונים, המדינה הייתה הספק היחיד של שירות הטלפונים, והיה תור ממתינים להתקנת קו טלפון של שנתיים לפחות (חסרי פרוטקציה שמָנו בשיא כ-200,000 בתי אב), שפע עיתונים בבעלות המפלגות ושלושה עיתונים יומיים "פרטיים" שידעו בדיוק מה אסור להם לפרסם. קשה להצביע על תחום בודד בישראל של תחילת שנות ה-80' (ולפני כן) שלא תפקד באופן מעוות, תוך מעורבות ממשלתית-פוליטית עמוקה. משק מפגר, תעשיה מפגרת, וענף יצוא משגשג - תפוזים (שגם עליהם כנראה "הרוויחו"... רק בזכות הסובסידיה למים). ואכן, רמת החיים יחסית למערב הייתה נמוכה מאד, והירידה מן הארץ שברה שיאים. בניגוד לנטייה הרומנטית המובנת להתגעגע "לימים הטובים" של אז - המערכת השלטונית הייתה מושחתת ברמות שנחשבות כיום לדמיוניות. אילו היו מיישמים אז את אמות המידה הנוכחיות שהפעילו על אריה דרעי, אהוד אולמרט, הירשנזון, צחי הנגבי ויתר צדיקי תקופתנו, הרי שכל הממסד השלטוני והכלכלי, כולל דוד בן-גוריון ופנחס ספיר, היו יושבים בכלא שנים ארוכות. העברת כסף ציבורי למפלגה? מינויים פוליטיים? העדפת מקורבים? שוחד בחירות? רישום כוזב? מעטפות? מכרזים? הצחקתם אותם - אפילו לא היה מי שיחקור ויגיש כתבי אישום - זו הייתה שגרת החיים הציבוריים והכלכליים.

גם לעניים יש טלפון סלולרי

חלפו בסך-הכל לא יותר משלושה עשורים מאז. ואנו חיים כיום בתמונת ראי של המשק המפגר של אז. בכל תחום נעשתה קפיצה גדולה קדימה. מאזן התשלומים של מדינת ישראל נמצא מזה מספר שנים בעודף: המשק הישראלי מלווה לחו"ל עשרות מיליארדים יותר מאשר ההלוואות שאנו מקבלים מארצות חוץ. השקעות מחו"ל זורמות למשק הישראלי בהיקף שאף אחד לא חלם עליו ב-30 השנים הראשונות לקיום המדינה. ענפי תעשיה ושירותים ישראלים מתחרים בהצלחה בכל העולם, חברות ופיתוחים שמקורם בישראל, נמכרים לענקי תעשיה בעולם ומזרימים הון עתק למשק. התשתית המדעית והטכנולוגית שלנו ניצבת במקומות הראשונים בעולם יחסית לגודל האוכלוסיה: במספר המאמרים המדעיים בתחומי הנדסה ומדע, במדד התחרותיות הטכנולוגית, במספר הפטנטים הזרים שאושרו בארה"ב, ברישום פטנטים ביו-טכנולוגיים בארה"ב, ובמספר החברות הישראליות הנסחרות בבורסת הנאסד"ק באמריקה. התעשיה צומחת בקצב מדהים, עודף במאזן השוטף וגרעון מסחרי שהולך וקטן. מוסר העבודה הגבוה בסקטור הפרטי, יחד עם הפתיחות לחו"ל, התפתחות התקשורת והמחשוב - כל אלה שינו לחלוטין גם את מוסר העבודה בסקטור הציבורי. אין להשוות את היחס לאזרח, אפילו במוסדות "ידועים לשמצה" כגון הדואר, ביטוח לאומי והרשויות המקומיות - ליחס המזלזל והמתנשא אשר לו הורגלנו בעבר הלא רחוק. יש עניים, אבל גם העוני של היום אינו העוני של אז. ל-22 אחוז של המשפחות הנמצאות בעשירון העני ביותר בישראל יש מכונית. ל-45 אחוז של משפחות מן עשירון התחתון יש מחשב. כמעט לכולם יש טלפון סלולרי אחד לפחות. ההוצאה המשפחתית הממוצעת לצריכה במשפחה בעשירון התחתון עומדת על כ-7,000 ש"חלחודש. הנתונים מדהימים, בייחוד כאשר בוחנים את הדברים על-רקע תמונת המצב העגומה בתחומים כמו מספר העובדים הגדול בסקטור הציבורי, השחיתות שאינה מרפה, מערכת החינוך הכושלת, מערכת הבריאות המקרטעת, בזבוז כספים על-ידי פוליטיקאים בכל התחומים, חלוקה גורפת של כספי ציבור לסקטור נרחב של בטלנים ולרשימות של זכאים שאינן נגמרות, השתתפות נמוכה של אזרחים בשוק העבודה (וצידו השני של המטבע - ריבוי אוכלי החינם); מיסוי גבוה, פתלתל ומסובך, מעורבות הדרג הפוליטי בכלכלה, נזקי המונופולים, רגולציה חונקת ועוד רשימה ארוכה של רעות חולות.

הוותיקים נרדמו בשמירה

הרצון לזכות בהקלות יצוא לארה”ב ולאירופה גרר לחצים מצד תעשיינים על הפוליטיקאים, אשר הולידו הסכמי סחר עם ארה”ב ועם אירופה. במסגרתם, "נאלצו" הפוליטיקאים הישראלים להוריד מכסים תמורת הקלות ביצוא לאירופה. התרחבות היצוא חשפה תעשיינים לרמות חדשות של איכות ותחרות ולאימוץ סטנדרטים חדשים. במקביל, גרמה הורדת המכסים בישראל לגידול ביבוא ואילצה את התעשיה המקומית להתייעל, כדי לעמוד בתחרות עם היבוא המוזל. תנועת מלקחיים זו שהלכה וגברה עם השנים, חישלה תעשיות כדאיות וחיסלה מפעלי-חסות ממשלתיים - שחלקם הגדול נוצרו בעזרתו של "בונה המשק" המנוח פנחס ספיר (שר אוצר) - שמלכתחילה לא היה לקיומם בסיס כלכלי. ענף ההיי-טק שנולד בשנות ה-80', במקביל להמצאת המחשב האישי, לא היה בחזקתה המסורתית של אף קבוצה ותיקה ולא איים על שום סקטור. לכן, לא נוצר לובי של ותיקים שעלול היה ללחוץ על הממסד לחוקק חוקים להגנת הוותיקים. חדשנות הענף וגילם הצעיר של מועסקיו מנעו את השתלטות הממסד. לא התפתחו לחצים ל"הסדרת הענף", ל"הגנה על האזרח", או להסכמי עבודה "קיבוציים". הפוליטיקאים בממשלה, בכנסת ובהסתדרות נרדמו. כך ניתנה הזדמנות לענף ההי-טק להתפתח כמעט באין מפריע. ענף זה מתאפיין בהשקעות כבדות בקרקע, בציוד, במבנים ובמכונות ולא בתשתיות כבדות של חשמל ומים. הענף גם אינו נדרש לרישיונות ייבוא לתשומות וגם לא לרישיונות לתפעול מיוחד. אופי הענף עזר אפוא להתחמקות מן הביורוקרטיה הממשלתית-מפלגתית. כך הפכנו למעצמת היי-טק. לפתע הסתבר כי העובד הישראלי בסקטור הפרטי והתחרותי אינו נופל מעמיתיו הגרמנים, הצרפתים והאמריקנים - וקרוב לוודאי שאף עולה על מרביתם בנכונותו לעבודה קשה, בעמידה באתגרים, בתחרותיות, בכישרון המצאתי וביוזמה. זאת בניגוד למיתוסים עליהם גדלנו בתקופת השליטה הממשלתית המוחלטת בתעשיה, שבה התרגלנו לחשוב כי "מוסר עבודה ירוד" הוא חלק בלתי נפרד מן ה"אופי הישראלי". די היה לפתוח במעט את המשק הישראלי לעולם (גלובליזציה), די היה בשחרור מועט של רסן המעורבות הממשלתית במשק, בליברליזציה איטית של שוק המט"ח, של שוק ההון ושל חומות ההגנה העבות על התעשיה המקומית. והתוצאה: הגברת התחרותיות ו"הרס" מבורך של התעשיה הישנה. הרכב משפחות העושר המסורתיות השתנה לחלוטין. העיתונות הכלכלית בקושי מזכירה כיום את השמות של אז: מושביץ', סחרוב, פקר, פולק, שביט, שפירא, אייזנברג, ואפילו משפחת רקנאטי. ההרכב של אנשי העסקים והחברות כיום שונה לחלוטין וגדול לאין שיעור מ"תריסר המשפחות המובילות" של אז. העושר החדש מתפזר בין אלפים רבים (ואולי עשרות אלפים) של יזמים, אנשי עסקים, מנהלים בכירים, ממציאים ואנשי היי-טק שהונם האישי שווה מיליוני דולרים. (ואין הכוונה למיליארדרים כגון תשובה, אריסון, לבייב ודנקנר). אלא לשמות כמו שי אגסי, רמי לוי, אבי סופר, איציק אורן ("שילב") ועוד מאות נוספים, כגון בעליהם של "יד"2, "הומלס" וגם "וואל"ה ו"בבילון", רשתות "פוקס", "קסטרו", "ארומה" ואחרים, וכן מאות מנכ"לים ובעלי זיכיונות לסניפים בישראל של חברות רב-לאומיות כגון: "מיקרוסופט", "אינטל", "איקאה", "מקדונלד", "סמסונג" והרשימה עוד ארוכה מאד.

מי בישל את ה"נס הישראלי" כנגד כל הסיכויים?

חלק מהגורמים נמנו. יש כמובן גם משקל למהפך הפוליטי בשנת של 1977 שבו הפסידו מפלגות הפועלים את השלטון. חשיבותו אינה בשינוי אידיאולוגי-כלכלי שהיה קלוש ביותר. אבל, לראשונה מאז ההשתלטותה של תנועות העבודה על מוסדות היישוב היהודי בשנות ה-30', נוצר איום ממשי על הגופים שבאופן מסורתי היו מחוברים לפרה החולבת של התקציב הציבורי. שכבה חדשה של עסקנים ופוליטיקאים טענה למעשה: "עד עכשיו רק אתם בזזתם - עכשיו תורנו"... ההגנה ההיסטורית על מגזרים שנקראו עד אז "ארץ ישראל העובדת", כבר לא הייתה מובנת מאליה. בהדרגה נוצרו לחצים לאפשר יוזמות חדשות. קשה להאמין כי יוזמות לשינויים מאקרו-כלכליים הגיעו מן הדרג הפוליטי. קשה להאמין כי שר אוצר או מסחר ותעשיה, המכהנים בפועל כשנה וחצי בתפקידם, יזמו ביטול מכסים או את הסרת הפיקוח על המסחר במטבע חוץ. כנראה, מאחורי הקלעים פועלים כוחות יצירתיים עלומים שהתקשורת אוהבת להשמיץ. אפשר להעלות על הדעת אנשי עסקים מקושרים ומעוניינים שלחצו על שר מסוים בשעת כושר פוליטית, להסיר מגבלה מסוימת בסחר החוץ - מגבלה שהפריעה להם בעסקים. לא קשה לדמיין את אנשי המקצוע במשרד האוצר, המכונים "נערי האוצר", מציגים בחוכמה לפי הצורך את החצי המלא של הכוס או את חציה הריק - או מבשלים במעט את נתוני התקציב המוצג, על-מנת לחסום את הרחבתו חסרת הכיסוי על-ידי פוליטיקאים, או מאיימים בנתוני גירעון מוגזמים במקצת וכך מונעים את פריצת הסכר. להם יש כנראה תרומה נכבדה להגנבת רפורמות וחצאי רפורמות, תוך ניצול חכם של מקח וממכר פוליטיים. לזכותם יש כנראה לזקוף רפורמות שהתגבשו באיטיות במשך שנים, בדרך של תחבולות ותכסיסים שהיו נדחים על הסף, אילו הועלו בהצבעה "דמוקרטית" ישירה בוועדות הכנסת. למרות מגרעותיו של המשטר הפוליטי-כלכלי בישראל, למרות הקשיים הניצבים בפני הסקטור העסקי, למרות אבני-הריחיים הכבדות של הממסד והמגבלות על החופש הכלכלי על הפרט, ולמרות המצב הביטחוני - מצליח הסקטור העסקי בישראל להגיע להישגים מדהימים. לא קשה להסיק שבמערכת כלכלית-חברתית אחרת, חופשית ומעוטת התערבות מצד השלטון, תוכל מדינת ישראל להיות המדינה העשירה בתבל.