שיעור אזרחות מר לילד הבדואי ולילד היהודי

אני החתום מטה, איתן קלינסקי, יצאתי לגמלאות אחרי ארבעים שנות עבודה במשרד החינוך. ברצוני לשתף אותך בחוויה חינוכית לא נעימה, שהסעירה אותי. צפיתי בסרטי וידאו שצילמו בדואים ביום שלישי, 27.7.10, ביום שהוחרב הכפר אל-עראקיב. מכל המראות שראיתי, אני מבקש לתחום את מכתבי רק ב-ד' אמות של אירוע אחד. במבצע הפינוי, בו היו כאלף שוטרים, נטלה חלק חברת כוח-אדם, שהעסיקה בימי החופשה עשרות נערים במלאכת הפינוי, במיוחד בכל הקשור להוצאת הרהיטים מן הבתים. להערכתי, מדובר בנערים בני 17-15, שרק אתמול למדו במערכת החינוך ספרות עברית, תנ"ך, מחשבת ישראל ואזרחות. איזה עולם ערכים מוסרי יכול להזדקר מתוך כל מה שלמדו, כשהמצלמה מראה לי נערים רוקדים וצוהלים, כאשר דחפור מסיים את מלאכת הריסת בית, דיר כבשים, שובכי יונים, או מסיים בקילוף שדרת עצי זית. אני מצר על שיעור האזרחות המצמרר שראיתי בסרטי הווידאו, שתלמידים במערכת החינוך הישראלית, מסובים מתפרקדים בנינוחות זחוחה על הספות, המיטות והכורסאות, שאת חלקן הם הוציאו לפני שהדחפורים עלו על הבתים, ושרים: "עם ישראל, עם ישראל חי"; וחלק מן הרהיטים נותר קבור תחת הריסות הבתים. מול התלמידים היהודים, שהישירו מבט מבודח למצלמות שכוונו אליהם ושפת גופם שידרה שמחת חיים וסיפוק בכל מה שהם עושים, ניצבו תלמידי מערכת החינוך - בדואים מאופקים - שאתה מופקד עליהם, רואים איך ביתם הופך לערימת גרוטאות לקול מצהלות של שירה עברית, שלטעמי זו הייתה שפה עברית מובסת. מצד אחד מצהלות נערים יהודים שרים בעברית מובסת "עם ישראל חי", ומצד שני דממת ילדים ונערים בדואים מכונסים בעצמם. בעוד שלושה שבועות התלמידים שרקדו וצהלו, והתלמידים שדמעו ייפגשו באותה מערכת חינוך. אך כל אחד למד שיעור אזרחות שונה בתכלית השינוי בחופשת הקיץ, בבוקרו של יום שלישי 27.7.10. מחוז הנגב של משרד החינוך יפתח את שעריו ביום 1.9. לאלו שצהלו ורקדו באל-עראקיב ולאלו שדמעו. אני מודאג מהשיעור באזרחות, שקיבלו עשרות התלמידים היהודים מבאר שבע, שהועסקו על-ידי חברת כוח-אדם בחופשת הקיץ באותו לילה ובוקר בהרס הכפר הבדואי אל-עראקיב. כן, אני גם מודאג מתוצאות השיעור באזרחות, שלמדו התלמידים הבדואים. בדממה אילמת חוו את שיעור האזרחות הקשה ביותר - הרס ביתם וברקע שפה עברית מובסת ומתנגנת - "עם ישראל חי". מר גדעון סער, לשירה הזו אינני נאמן. לבולדוזרים האלו אינני נאמן. לעקירת אלפי עצי זית אינני נאמן. לעקירת אנשים מביתם - כשבבית העלמין בכפרם טמונים כבר 110 שנים בני משפחה - אני, פשוטו כמשמעו, לא נאמן. אני חש נאמנות ומחויבות מוסרית לעשרות הילדים שפגשתי בכפר החרב, המשוטטים בשמש הקופחת המכה בהם עם ארבעים מעלות חום ובלילה החשוך ללא אמצעי תאורה, ללא מים זורמים, ללא חיים. אני חש מחויבות יהודית כלפי אותם ילדים, שבמחיצתם הייתי במשך היום והלילה של 2.8.10. יום אחד לפני שהרסו שנית את הכפר, או ליתר דיוק את המעט שהצליחו לבנות מיום ההרס הראשון ב-27.7.