מר ישראל

בס"ד

עלה תאנה

מגליון ההרשעות של דוד ישורון, שדרס למוות את שבעת בני משפחת ברנשטיין, עולה כי האיש הורשע כבר ב-11 עבירות תנועה, בנוסף לעבירות רכוש. לאור הרשעות אלה שוב עולה שאלת הקלות הבלתי נסבלת של קבלת רשיון נהיגה כמו גם של העדר ענישה מרתיעה על עבירות תעבורה. אילו נשלל ממנו רשיון הנהיגה, הייתה נמנעת התאונה המזעזעת. איזו אירוניה עצובה זו, ששר התחבורה חיים כץ גאה בהחמרת תקנות התנועה, לפיהן נהג שעבר 30 (!) עבירות תנועה 'קלות' - או 5 עבירות חמורות(!) - במשך 5 שנים, יישלל ממנו רשיון הנהיגה לתקופה דומה. אתם שומעים טוב? במקום לשלול את רשיון הנהיגה לצמיתות ולשלוח את הנהג העבריין לכלא במשך שנים רבות, כבוד השר מגיש לו עלה תאנה וקורא לזה ענישה מחמירה. אחר כך מתפלאים על העלייה ברף התאונות ובחומרתן.

הרצחת וגם ירשת

שמתם לב להבדלי הגירסאות בין עמוס ברנס, הטוען לחפותו המוחלטת, לזו של השופטת דליה דורנר, שלא הכריעה בשאלה אם הוא המית או לא את לאה הלר ז"ל, והביאה לזיכויו הטכני מפאת כשלים בהתנהלות המשפטית ואי היכולת להוכיח את אשמתו מעֵבר לספק סביר? על כך יש להוסיף את העוּבדות העומדות לרעתו של ברנס. מעֵבר להודעתו ברצח ושיחזורו, העובדה היא שהוא היה בקשר עם הנרצחת, ושעד היום לא נמצא רוצח אחר (אם כי זה עדיין לא מחייב שהוא הרוצח). יתר על כן, הוא חוייב פעמיים בבית המשפט, ורק בעקבות לובי תקשורתי חסר תקדים בממדיו הוא זוּכה בסופו של דבר בבית המשפט העליון בזיכוי טכני בלבד. לא סוד הוא כי כל פושע טוען לחפותו. ברנס יצא למאבק משפטי ממושך ועקשני לטענת חפותו המוטלת בספק. אם אכן הוא הרוצח, שיצחק כל הדרך לבנק עם 5 מיליון שקלים שיקבל כפיצוי מהמדינה, הרי על כך כבר נאמר: "הרצחת וגם ירשת?!"

דוקטור יוסי ומיסטר שריד

יוסי שריד מסית נגד גירוש ילדי העובדים הזרים השוהים בארץ בניגוד לחוק. הופתעתם? אני לא. מפלגת מר"צ, מפלגתו של שריד, כבר מזמן נחשפה במלוא צביעותה ודו - פרצופיותה. היא יודעת לנופף בדגל החוק ולצעוק 'גוועלד' רק כשהחוק נוגע לחרדים ולמתנחלים. לעומת זאת, כשמדובר באוכלוסיה הערבית או הזרה, או בנושאים המדיפים ריח דתי, פתאום העבריינות הופכת לגיטימית, ואף כשרה למהדרין. התנועה מלבינה את הבנייה הבלתי חוקית, כמו גם את העבירה על חוק שעות עבודה ומנוחה, המחייב סגירת בתי עסק בשבת. היא אף מגדילה לעשות ומפגינה מתוך סולידריות למען העבריינים, וכך גם היא מעודדת את השהייה הבלתי חוקית של העובדים הזרים בארץ. ועוד: לא סוד הוא שהשמאל מזדהה היטב עם סירובם של הערבים שלא לשרת בצה"ל, כדי לא לפגוע בבני עמם. השאלה היא, לאן נעלמה רגישות זו ככל שמדובר בחיילים יהודים המתקשים רגשית לפנות את אחיהם ממאחזים - כפי שקרה בגירוש המיתולוגי מגוש קטיף, מעמונה ועוד. מדוע הרגישות כאן פינתה את מקומה להתקפת נגד אותם חיילים? האם לד"ר יוסי ומיסטר שריד הפתרונים?

ועדות לחוד ומציאות לחוד

בעקבות הרצח של ילדי משפחת בן דרור פורסם בכלי התקשורת, כי לא יושמו מסקנות הוועדה שהוקמה לאחר הרצח המתוקשר של הילדה רוז פיזם ז"ל. למרבה הצער ועדת רוז לא לבד. המדינה שלנו למודת ועדות חקירה. אחרי כל אסון, או פשע שבוצע, בעקבות מחדלי המימסד, קמה ועדת חקירה בעיקר בגלל לחץ ציבורי או פוליטי. זה קורה אחרי רצח במשפחה, תאונות בצה"ל, התאבדויות בכלא, מחדלים במשטרה ועוד. אולם ועדות לחוד ומציאות לחוד. למרות ריבוי הוועדות, דומה שהמסקנות אינן מיושמות כלל. הישנות האסונות או הפשעים מוכיחה כי הלקחים לא הופקו, והתוצאות אפוא אינן נראות ואינן נעשות בשטח. ועוד לא אמרנו מילה על עלותן של הוועדות לקופה הציבורית.

ועוד על הוועדות.

ועדות חקירה? הצחקתם אותי התאבדותו של האסיר פנחס ברוך בבית הכלא מעלה שוב על סדר היום הציבורי שני מחדלים בולטים הן בהתנהלות שב"ס והן בשאלת מיומנותם המקצועית של הפסיכיאטרים. לאחר שרשרת התאבדויות, שאירעו לאחרונה בין כותלי הכלא, ביניהם של טופז וגולדרינג, שוב עולה השאלה המתבקשת: כיצד קרה הדבר שוב תחת עינם הפקוחה של הסוהרים, ומה עלה בגורלן של ועדות החקירה עד כה, שהוקמו בעקבות מעשי ההתאבדות. למרבה האירוניה העצובה בעקבות המקרה שוב הוקמו, על-פי מיטב המסורת, ועדות חקירה ובדיקה על-ידי המשטרה ושירות בתי הסוהר. ריטואל מוכר. אולם אם אין הפקת לקחים, לשם מה הקמת ועדות חוזרות ונשנות. האם לא חבל על המשאבים של כוח אדם, זמן וכסף מיותר? המחדל השני הוא האבחנה השגויה של הפסיכיאטרים, שלא העריכו נכון את מידת מסוכנותם של האסירים גולדרינג טופז ופנחס, כמו גם של האב הרוצח איתי בן דרור. למרבה הצער הם אינם לבד, ובמקרים רבים טעותם המקצועית של המטפלים הייתה קטלנית, והובילה למעשי רצח של המטופלים או להתאבדותם. על משרד הבריאות לבדוק את דרכי קבלת הפסיכיאטרים לעבודה ולבחון את רמת מקצועיותם, לרווחת המטופלים, משפחותיהם והחברה בכלל.

תרגיל דיפלומטי

האיומים של סוריה במלחמה על ישראל נראים כתרגיל דיפלומטי מובהק. הם נועדו לא רק כדי להצביע על עוצמתו של הצבא הסורי, במלאת 65 שנה להקמתו, אלא גם להפעיל לחץ על ישראל לכרות שלום עם סוריה, תוך כניעה לכל תכתיביה - ובראש ובראשונה מסירת כל שטחי רמת הגולן, שהיא ספינת הדגל הסורית. העובדה שהאיומים שודרו ברדיו הסורי מעידה על כך כי הפעלת הלחץ היא לא רק במישרין על ישראל, אלא גם בעקיפין דרך פנייה למדינות העולם שיפעילו לחץ בינלאומי עליה להיכנע לדרישות הסורים. אולם דומני כי צה"ל חזק דיו כדי לא להיכנע לסוריה, ולהגן על האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל, ולפתוח במשא-ומתן לשלום עם האוייב הסורי מתוך עמדת כוח. אך אנו כמיטב המסורת היהודית לא נפסיק לשיר.

די לסטיגמות

ברכות לזמר שלמה בר לרגל הופעת אלבומו החדש "בסוד תפילת הערער”. אין ספק שכל אלבום חדש של הזמר זו חגיגה מוסיקלית לעין, לאוזן וללב. בר, מייסד להקת הברירה הטבעית, הוא זמר בעל קול וצבע ייחודיים, שהמוזיקה האותנטית שלו מחוברת היטב לשורשים ולמסורת היהודית. עם זאת בר, כמו זמרים מזרחיים אחרים, מסרב להשתחרר מן הסטיגמה הגזענית המתלווה לדעתו למונח 'מוזיקה מזרחית'. נראה כי בר מושפע עדיין מהקיפוח של מוזיקה זו במשך שנים, למרות שהקיפוח כבר לא רלוונטי והשירים המזרחיים זוכים כיום לעדנה. בסך-הכל מדובר בסוג של מוזיקה ובקטגוריה תרבותית בלבד, כפי שקיימת מוזיקה חסידית, מוזיקה אנדלוסית או שירים עבריים, ואיש לא טוען לקיפוחם על-רקע ההבחנה המוסיקלית. די להנצחת הסטיגמות!

מגמה התופסת תאוצה

יש טוענים כי פריחת המוזיקה היהודית בקרב הציבור החילוני היא תופעה חולפת. אני חולקת על קביעה זו. לדעתי פריחה זו באה כאנטי-תיזה לחברת השפע המערבית שאימצנו שנים רבות בארץ. היא חלק בלתי נפרד מהמגמה הרוחנית של ה'ניו אייג", בו מתקיימים לנגד עינינו דברי הנביא זכריה: "והיה ביום ההוא ושילחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דבר ה'”. במסגרת מגמה מבורכת זו אנו עדים גם לחשיפת הציבור הרחב אל ארון הספרים היהודי והרחבת החוגים ללימודי יהדות. בנוסף תופסים יותר ויותר תאוצה בעם טקסי ליל תשעה באב ותיקון ליל שבועות, כמו גם תפילות הימים הנוראים במתנ"סים. ובא לציון גואל.