מעטפת רעיונית
דומה שקיים קורטוב אי-בהירות במקומותינו באשר לאווירה, לשיטה הכלכלית בה אנו חיים. הבלבול נובע בחלקו מחוסר הבנת הדמוקרטיה לאשורה.
מעט רקע: השיטות הכלכליות הרווחות בעולם כיום הינן צעירות יחסית. הקומוניזם והקפיטליזם הגיעו לעולם אך לפני מעט יותר ממאה שנים, באשר צמחו משיטות כלכליות קודמות להן, אשר ריכזו את העושר המחוזי, הלאומי והעולמי בידי שכבה אליטיסטית, בתי מלוכה ואצולה ו'בנקאים בינלאומיים' אשר מינו עצמם לשומרי (ובזבזני) העושר העולמי מטעם עצמם בעוד ההמון, ככלל, הופקר לגורלו.
השינוי הגדול בתפיסה הכלכלית העולמית הגיע בד-בבד עם רוחות האמנסיפציה, שהחלו מנשבות בעולם החל במחצית המאה ה-19 ואילך. רוחות אלו הביאו להעצמת זכויות הפרט, כמשקל-נגד לזכויות הציבור. העצמת זכויות הפרטים חייבת הייתה בשיטות כלכליות אחרות המותאמות לאידיאולוגיות החדשות. עליית הרעיון הדמוקרטי אשר הגיע עם רוחות הקידמה דאז, הוא שחולל את השינוי הכלכלי העצום, שהפך לחברתי, אשר כה מוכר לנו בימינו אלה.
באורח למצער טבעי, נחלקו מבשרי התזות הכלכליות למחנות שונים אשר התגבשו בתחילת ובמשך מחציתה הראשונה של המאה העשרים ליצירת שני מחנות עיקריים. מצד אחד עמד המחנה הקפיטליסטי, ומנגד התגבש המחנה הקומוניסטי-בולשביקי.
אליה וקוץ בה. שני המודלים הכלכליים לעיל לא התאימו לכוח העולה המרכזי בעולם המערבי - היא התפיסה הדמוקרטית, אשר גם היא צמחה באורח מעשי (רעיון הדמוקרטיה אינו חדש לעולם וניתן לזהותו עוד מימי יוון העתיקה), בעקבות רוחות האמנסיפציה החדשות.
הקומוניזם
ללא ספק, הקומוניזם בראשיתו ייצג תפיסה חדשנית, מהפכנית אשר במבט כולל (ומעט שטחי), גורסת כי יש לחלק את העושר הלאומי שווה בשווה בין כלל האזרחים. אכן רעיון נאצל (ללא מירכאות). בפרט באם נזכור כי כלל האזרחים המרכיבים את ההמון לפני פרוץ המהפכה הקומוניסטית היו משולים לאבק-אדם, ל"נמלים עמלות" ללא כל זכויות.
יתרונו האידיאולוגי הברור לכאורה של הקומוניזם היה גם חסרונו הגדול ביותר. הקומוניזם ומנהיגיו לא השכילו להבין כי המבנה הנפשי של בני-אנוש אינו בנוי לצורה זו של שיטה כלכלית. אנו, בני האדם, שואפים להישגים, לביטוי עצמי, ליצירה אישית, לרכוש אישי, לאופק אישי וכדומה. השיטה הקומוניסטית צעדה בדיוק בכיוון ההפוך - ביטול כל דבר אישי למען הציבורי והלאומי.
מכיוון שהקומוניסטים לא הצליחו ברובם הגדול של המקרים לשכנע את בני האדם להתכחש לטבעם האנושי הבסיסי וחייבום להיפרד מכל דבר בעל גוון אישי, לא נותרה הברירה בידי מנהיגי המהפכה הקומוניסטית, במידה שחפצים הם להשליט משנתם על ההמון, אלא לפנות לעבר משטר דיכוי וכפייה אשר יכריח את האזרחים להתנהל בהתאם לקווים האידיאולוגיים המונחתים מלמעלה, גם אם הדבר הינו בניגוד לרצונם.
כך ירה הקומוניזם לעצמו ברגל. טבע האדם כולל עוד מרכיב חיוני אשר אין משטר ושלטון, יהיה זה חזק ככל שיהיה, שיוכל לו. והמדובר הוא בדחף האנושי לחופש, ליצירה, לביטוי עצמי חופשי. כך נוצרנו.
עם הזמן, ולאור מדיניות דיכוי ורצח מיליוני אזרחים בה נקט הקומוניזם (לא ניכנס כאן לפרטים באשר זה אינו נושא המאמר), לא תויג לכן הלה כנושא הדגל הרעיוני השוויוני (כאמור, רעיון נאצל), אלא כשיטה כלכלית, שהפכה לפוליטית, שהפכה לדיקטטורית, שהפכה רצחנית - ומכאן, ובדין, תויג כמשטר דיכוי שאינו נופל ברצחנותו מהמשטר הנאצי.
הקפיטליזם
לכל אלו המחככים כפיים למקרא הקטע על אודות הקומוניזם, תרגיעו. הקפיטליזם, במבחן הזמן והמעשה, אינו נטול בעיות ועכבות גם הוא.
אכן הקפיטליזם דילג מעל המשוכה העיקרית שעמדה בפני הקומוניזם - דהיינו, לאפשר את השאיפה האנושית לרכוש פרטי, להישגים ולחופש-ביטוי רעיוני וכלכלי-אישי. מכאן גם נובעת הצלחתו הראשונית של המשטר הכלכלי הקפיטליסטי. מאידך-גיסא, אנו, בבואנו להעריך את מצוינות הקפיטליזם החמצנו את האופי האנושי כנגזרת של ממד הזמן. לכאורה הכל שפיר בתחילתו של המשחק הקפיטליסטי. המוכשרים יצברו עושר והפחות מוצלחים יסתפקו בפירורים. זהו הצדק במיטבו דהיינו, תגמולו של האזרח בהתאם לכישוריו תוך שאנו נותנים בידו את הכלים, זהו החופש ליצור ולהתבטא, על-מנת לאפשר לו לצבור את העושר כפי גמולו.
אלא מאי, לאורך זמן, אותה הנטייה האנושית למצוינות, עם צבירת העושר והאפשרויות שהינו מקנה, הופכת לאובססיה חסרת-גבולות ככל שהפרט צובר בידו יותר ויותר עושר. הנה פן נוסף של "מותר" האדם מן הבהמה. בניגוד לבהמה הצורכת ככל צורכה ולעיתים נדירות צוברת אמצעי מחיה מעבר ליכולת קיבולה - הרי החיה האנושית אינה יודעת גבולות. הדחף שאינו בר-כיבוש לצבור נכסים העולים מונים רבים, מאות ואלפי מונים על צרכי בן האנוש בלא שישים לעצמו חסמים, גורם לתופעה הידועה בימינו כ"קפיטליזם חזירי". לכאורה טוב ויפה, אלא מאי, כל צבירת העושר חסרת המידה והגבולות באה באורח טבעי על-חשבון המון הפרטים ביש המזל.
ובכך, באורח פרדוקסלי, החליף הקפיטליזם את חצרות המלוכה, האצילים, השלטון הרודני והאליטות של העולם הישן, באצולת וב"דיקטטורת ממון" אשר מחויבותה היחידה בעולם היא לצבירת ממון אישי ולעזאזל עם שאר בני האנוש. הללו פועלים בהתאם ורואים בהמון סביבם אך אמצעי לייצור עוד ועוד ממון, ללא גבול וללא תכלית, צבירה לשם צבירה. בו בזמן, הופך אותו המון אשר הוא שאיפשר לאצולת הממון להפוך לשכזאת, הולך והופך עני ומנוצל יותר ויותר. אין תימה אפוא כי הקומוניזם ובצדק יצא בדיוק כנגד תופעה זו במתכונתה בעולם הישן הפאודלי. העובדה כי העניינים הסתבכו עבורו (ועבורנו כולנו) מהטעמים שפורטו לעיל, אינה משנה העובדה כי בבסיסו היה הרעיון הקומוניסטי נאצל.
טענת הקפיטליסטים המובהקים כי גם המעמד הבינוני, מעמד הביניים, נהנה משהו מצבירת העושר בידי מעטים ושיפר את רמת חייו הינה נכונה, אך מתעלמת מהמעמד השלישי ההולך וגדל, ההולך ותופח של עניים מרודים ברחבי העולם אשר תופעת הגלובליזציה שהייתה אמורה להיטיב עימו, הביאה רווחה אך לחלק קטן ממנו בעוד השאר - שהם הרוב העני והמרוד - נותר לגורלו ובעוניו וניצולו מאפשר את עושרם של המעטים.
הדמוקרטיה והמודלים הכלכליים
הדמוקרטיה לכאורה מכוונת לדבר והיפוכו. מצד אחד מיועדת הדמוקרטיה ליצור את האיזון שכה חסר היה במאות הקודמות בין צרכי וזכויות הפרט לבין המדינה.
הדמוקרטיה היא שמעניקה לפרט את החופש ליצור ולהתבטא באורח שוויוני מיטבי, אך מעשה שטן, כאמור לעיל, אותה הדמוקרטיה האמורה להגן על הפרט וקבוצות המיעוט היא הפוגעת בם בהעניקה כוח בלתי מוגבל לאנשי אצולת הממון בהוותם פרטים מן ההמון, המוגנים גם הם בהתאם להגנה לה זוכים כל הפרטים באורח שוויוני בתכלית ולא פרוגרסיבי. אכן, דבר והיפוכו.
אנו השכלנו להבין כי מהפן השלטוני יכולה הדמוקרטיה להתקיים אך ורק במידה שיתקיים איזון למצער מושלם בין זכויות הפרט לזכויות הכלל, כל הפרה של האיזון הזה לטובת הפרטים תדרדר את המדינה לכאוס, לאנרכיה של הפרטים כנגד מדינתם, כאשר החוק, הסדר והכוח הבלתי מוגבל כמעט שהוענק לאותם פרטים, בידי רשויות החוק והמשפט, הוא שלמעשה יביא באורח פרדוקסלי את קיצה של מדינת הלאום שוחרת החוק, הסדר וזכויות האזרח. מאידך-גיסא, כל תנודה לא מבוקרת של זכויות המדינה על פני זכויות הפרטים תוביל את המדינה לשלטון טוטליטרי, דיקטטורי - דהיינו, אנרכיה של המדינה כנגד פרטיה.
במאמר מוסגר נאמר כי מדינת ישראל צועדת במרץ לכיוון "אנרכיה של הפרטים" באשר בה הופר האיזון לעיל באופן קיצוני לכיוון זכויות הפרט, ללא מידה, איזון ובקרה נאותים.
אנו לא השכלנו עדיין להשיג כי אותו איזון חייב להתקיים גם בין שתי השיטות הכלכליות המובילות כיום בעולמנו - הקומוניזם והקפיטליזם. חייב להיות איזון בין רצוננו להעניק לפרט חופש בחירה, עיסוק, ויצירה וביטוי מיטבי לבין רצוננו להגן על הציבור, הכולל בתוכו ממש את אותם הפרטים, שלא שפר גורלו באותה המידה, להגן עליו מפני נחת כספו שאינה יודעת שובע, מוגנת הדמוקרטיה, של אצולת הממון. אנו לא השכלנו לשים חסמים נאותים בפני פרטים אשר משתמשים בהונם כקרדום לחצוב בו הון נוסף על-חשבון "הנמלים העמלות" וגרוע מכך - השפעה במסדרונות השלטון או קנייה של השלטון בכסף מלא, פשוטו כמשמעו.
הטיעון כי אנשים מוכשרים זכאים לעושר חסר-גבולות בעוד שהפחות מוכשרים יחיו כאשר יחיו (או יינמקו ברעב למעשה), היה נכון במידה שמשאבי כדור הארץ והלאום היו בלתי מוגבלים. טיעון זה אינו מחזיק-מים מפאת מוגבלותם של אמצעי הייצור. מפאת המוגבלות של האמצעים, הרי כל המקדים, האלים, חסר העכבות - זוכה לכאורה. אך השיטה הדמוקרטית הלא מיועדת, ממש כך, למנוע תחרות בלתי הוגנת, למנוע את תופעת כל דאלים גבר (ולאו-דווקא באורח פיזי). המשטר הדמוקרטי הלא נועד מבסיסו לשמור על
חופש העיסוק תוך שמירת 'חופש ההזדמנויות' לכל. שוב הפרדוקס הדמוקרטי.
הקפיטל-סוציאליזם – מבחן המעשה
שתי השיטות במתכונתן הטהורה כאמור לעיל, הקפיטליסטית והקומוניסטית, מובילות להכפפת ההמון, הציבור, תחת שלטון טוטליטרי-דיקטטורי. השיטה הקומוניסטית מובילה (והובילה) לכינון "הדיקטטורה של הפרולטריון" מהסיבות שכבר פורטו לעיל, ואילו השיטה הקפיטליסטית מובילה לעבר "הדיקטטורה של הממון". אומנם דיקטטורת ההון-שלטון שהינה הביטוי ל"דיקטטורת הממון" הינה לכאורה הגרסה המרוככת של "דיקטטורת הפרולטריון" הקומוניסטית, אך זה הינו אך מצג-שווא. נזקה של דיקטטורת הממון ונגזרתה "קניית וממכר השלטון", בידי ובעבור מעטים, הינה חמורה באותה המידה, משעבדת ומנצלת באותה המידה, בסופו של יום ממש כאחותה הקומוניסטית.
על-מנת ליישב ולגשר בין ההפכים שנזכרו לעיל אין מנוס משינוי תפיסה כלכלית-אידיאולוגית. באם שתי השיטות המרכזיות בעולמנו הוכחו כשגויות, כ'שיטות קצה' אשר אינן עונות על צרכינו, שאיפותינו, מוסרנו והאידיאולוגיה שלנו, כל שיטה בקציה שלה, בעוד ששתיהן מחזיקות אמיתות רבות, הן מהאספקט הכלכלי היבש (קפיטליזם) והן מהפן האידיאולוגי (הקומוניזם), הרי כל שנותר הוא לשלב את שתי השיטות כך שבאיזון מתאים, מאוזן ומשוקלל בין השתיים נפתור את חידת קיומנו החברתי-האנושי.
בין אם נכתיר את השיטה המאוחדת בשמות ובין אם לאו, בחינת התנהלות מדינות המערב הדמוקרטיות-"הקפיטליסטיות" מלמדת כי הינן נוקטות במידה זו או אחרת, הלכה ולמעשה, בכיוון של "מדינת הרווחה".
פירושה של 'מדינת רווחה' תחת המשטר הדמוקרטי הוא שימוש מושכל ומדוד בשיטה הכלכלית הקפיטליסטית בעבור המעטים תוך נקיטת איזון סוציאליסטי בעבור הרבים (סוציאליזם - המושג המרוכך לקומוניזם - זהו הפן ההתנהגותי של שיטת הקומוניזם). לתוהה בדבר השילוב הלכאורה בלתי אפשרי הזה מבחינה מתודולוגית, הרי מבחן המעשה הוא הקובע. גם אם לא הוגדרה השיטה הכלכלית הדמוקרטית במערב ככזו, הרי שהמדינות הדמוקרטיות נוקטות בשיטה "הקפיטל-סוציאליסטית" המאוחדת כאמור, תחת הכותרת של "מדינת הרווחה".
לצורך העניין אין זה חשוב באם הרצון לתמוך בחלשים בחברה הוא המחייב שימוש בשיטה הקפיטליסטית מניבת האמצעים לפעול בכיוון זה, או השימוש התחילי בשיטה הקפיטליסטית היוצרת מעמד של נזקקים ונצרכים היא שיצרה את הצורך בנקיטת פן סוציאליסטי לתמוך בחלשים והמנוצלים. כך או כך, השיטה הדמוקרטית מעצם טבעה כשקול, כמאזן שבין זכויות הכלל לזכויות הפרט, כשיטת-גג מעל כל אלו, היא שיצרה את האיזון והחיבור למעשה בין שתי השיטות הכלכליות.
בל נשכח כי בהתאם ל"משוואת האלטרואיזם של פרייס" הרי אנו בני האנוש ניחנו גם באופן מולד בתכונת הערבות ההדדית לבני-מיננו, למרות שאפשר כי התכונה הזו נובעת מתכונת האגואיזם הטבועה בנו. שהרי אם נסחט את לימון-ההמון עד תום, לא ייוותרו אמצעי ייצור להמשיך ולהאדיר את עושרם של הקפיטליסטים השולטים בחיינו. אך לצרכי ענייננו אין זה חשוב מדוע אנו פועלים בדרך הערבות ההדדית, אלא בעובדה עצמה המשפיעה מאליה על התנהלותנו הסוציאליסטית כמשקל-נגד להתנהלותנו הקפיטליסטית. דהיינו, בשלבנו את שתי השיטות הכלכליות - הקומוניזם והקפיטליזם.
המלחמה הבלתי פוסקת בין נוהי שתי השיטות בעולם המערבי, הינה מיותרת ובמבחן הזמן והמרחב, אף מגוחכת. החיים חזקים יותר מ"האידיאולוגים" של שתי השיטות. החיים ומבחן המעשה הם שחיברו הלכה למעשה בין השיטות למעלת ה"קפיטל-סוציאליזם", וכל הוויכוחים הניטשים לבקרים בין חסידי שתי השיטות הינם ברכה לבטלה.
הגיעה העת כי את אשר נפרש לנגד עינינו יום-ביומו נמסד, וזאת ייעשה על-ידי מדינאים, פוליטיקאים, אקדמאים, חוקרים ומדענים אשר יישבו על המדוכה, ינתבו וימקדו הדרכים לשילוב מוצלח יותר בין שתי השיטות הכלכליות, וייצקו תוכן אמפירי לנאמר לעיל, מאשר יבזבזו אוויר חם ומאמצים שכלתניים שגויים בעבור תיאוריות כלכליות וחברתיות מיושנות אשר עבר זמנן, אבד עליהן הכלח. אנו הותרנו מאחורינו את המאה העשרים על מלחמותיה ושגיונותיה. בסיפה של המאה העשרים ואחת ראוי היה כי נמקד מאמצינו בעתיד ועל-סמך ניסיון העבר נפנה קדימה לעבר "הקפיטל-סוציאליזם".
