הארץ רועשת וגועשת בנושא המזיל דמעות מעיני רבים: ממשלת ישראל, אלופת הרשעות ואטימות הלב, החליטה "לגרש" 400 ילדי
עובדים זרים השוהים כאן באופן לא-חוקי. 800 ילדים אחרים, וכמובן גם הוריהם, שהרי אין להעלות על הדעת שהיית ילדים כאן ללא הוריהם, "יולבנו" ויוכשרו.
והשאלה חוזרת ונשאלת, על-ידי בעלי רצון טוב ולב רחום: מה כבר יעשו 400 ילדים בסך-הכל? איזה נזק הם יגרמו למדינת ישראל, המשוועת לידידים, והרי הם כמהים לשרת בצה"ל, לתרום ולהועיל, והם כמובן דוברי עברית על בוריה, ממש צברים טובים וחמודים.
ואולם, זוהי חוליה נוספת בשרשרת של פעולות ומעשים, שמרבית עושיהם אינם מתכוונים אלא לטובה, אך סופם אינו אלא רעה. זהו שקר הילדים הזרים, שהתקשורת החד-צדדית - כדרכה בישראל - אינה בודקת ברצינות ואינה מוכנה לפרסם דיעה אחרת, שאינה משרתת את מטרתה: הפלת ממשלת ישראל, השנואה על מפיצי השקרים.
קרובת משפחתי הישראלית שהתה שנים אחדות בארצות הברית עם בעלה הישראלי, לצורך לימודי דוקטורט של הבעל. בנסעם לשם כבר היה להם ילד אחד, רך בשנים, ובהיותם שם נולדו להם שני ילדים נוספים. שלושת הילדים הללו למדו במערכת החינוך האמריקנית, דברו אנגלית שוטפת ורכשו חברים, ילדים אמריקניים בני-גילם. שני הילדים הצעירים, שנולדו בארה"ב, "זכו" על-פי החוק או על-פי החוקה של ארה"ב באזרחות אמריקנית, מכוח היוולדם על אדמת ארה"ב. ואולם, לאחר שאבי המשפחה סיים את לימודיו וזכה בתואר הנכסף, חזרה המשפחה לישראל כמובן מאליו, ולא העלתה בדעתה כי חיוב ההורים לחזור לארצם מהווה "גירוש", ולבטח חיוב הבן הבכור, שאינו אזרח אמריקני, לחזור למולדתו לא נחשב בעיניהם "גירוש" כזה.
באותם ילדים היו כל המאפיינים שהתקשורת מונה כיום בילדי העובדים הזרים אצלנו: הם גדלו בארה"ב, הכירו בעיקר את הארץ ההיא, והחברה שגדלו בה הייתה החברה האמריקנית.
בעולם כולו יש מאות אלפי ילדים, אולי אף מיליונים אחדים, שגורלם זהה: הוריהם נשלחו או נסעו ביוזמתם לארץ אחרת, אם בשליחות מדינתם או מעסיקיהם ואם כדי למצוא פרנסה. אף אחד מהילדים הללו אינו דובר את שפת המקום בלבד, שכן הם תמיד משוחחים עם הוריהם בשפת המולדת (ואם ההורים אינם עושים כך, מן הראוי שייענשו על הנזק שגרמו לילדיהם). בתוך המשפחה חוגגים את חגי המולדת, מספרים את סיפורי עמם, מקיימים את הפולחן הדתי כפי שעשו במולדתם, על-פי רוב מנסים למצוא בן או בת זוג בני עמם ומבינים כי הם אינם בני המקום אלא זרים. השר אלי ישי צודק, בקראו לאותם ילדים "לחזור הביתה".
מובן מאליו כי לפעמים נקשר הילד, וגם המבוגר, למקום החדש והוא מעדיף להישאר בו ולא לחזור לארצו. קראנו ושמענו על מקרים לא מעטים שבהם דיפלומטים, ספורטאים, שליחים מסחריים, מרגלים, אמנים ובני-תמותה רגילים בקשו מקלט בארץ שאליה נסעו, כדי שלא לחזור למולדתם.
במה שונה הילד הפיליפיני או המולדבי, שגדל בישראל כבן לעובדים זרים, מילדיו של דיפלומט ישראלי ששירת בארץ זרה כלשהי שנים אחדות, ושם למדו את שפת המקום, קשרו קשרים חברתיים עם ילדים מקומיים, הסתגלו לתרבות המקומית ולפעמים נפשם נקשרה באותה ארץ? איש מהם לא יעלה בדעתו לטעון כי כיוון שגדלו וחיו שנים אחדות באותה ארץ - למשל, בארה"ב - יש לראותם כאמריקנים לכל דבר, ולפיכך חיובם לחזור לישראל הוא "גירוש". שום עיתון אמריקני לא יעלה בדעתו לטעון כי מזכיר המדינה לענייני פנים הוא רשע, בשל חיוב ילד כזה לצאת את גבולות ארה"ב. אותם ישראלים, המטילים כעת שיקוצים בשר הפנים אלי ישי, לא הפגינו מעולם למען המהגרים המקסיקניים ההולכים ומציפים את ארה"ב, עד שהימצאם בה הפך לבעיה לאומית קשה.
המוטיב הכוזב, החוזר ונשנה בדברי הזרים ותומכיהם הישראלים, הוא רצונו הקולני של הצעיר או הילד הזר לשרת בצה"ל ולתרום למדינה. אין לכך כל קשר לבעיה הנדונה. בחברה החילונית הישראלית, ההולכת ומתרחקת במהירות מכל סממן של יהדות, שבעיניה ההשתמטות משירות צבאי משוקצת וחמורה רק כאשר המשתמט הוא צעיר חרדי, אך לא כאשר זהו בן השכנים או בנם הם, שהלך לקב"ן ואיים כי יתאבד אם יגויס, הפך לפתע רצונו המוצהר של הילד המולדבי שגדל כאן, לשרת בצה"ל, למין מנטרה קדושה שבכוחה לפלס לו דרך אל הדרכון הישראלי המיוחל.
ואולם, אין מדינה בעולם שההגירה אליה חופשית וללא סייגים, ומדינת ישראל לבטח אינה חייבת בכך משום הבעיה המיוחדת לזהות היהודית שלה ושל תושביה היהודיים. גם חוק השבות קובע אפליה לגיטימית, לטובת השארת הרוב האתני היהודי בגדר רוב ולמנוע הצפת המדינה בבני העם הערבי, אף שהאזרחים הערבים בישראל הם בעלי זכויות שוות לאלו של היהודים - למעט זכות ההגירה. על-פי חוק השבות, שהוא צודק ולגיטימי ובעולם ידועים חוקים מקבילים לו לשמירת הזהות היהודית (לדוגמה: איטליה ודנמרק), יהודי ישראלי יכול להביא ארצה ללא שום קושי את דודנו היהודי החי אי-שם בעולם, ואילו ערבי ישראלי אינו יכול להביא לכאן את בן משפחתו החי מחוץ לישראל.
בל נטעה: ל-400 הילדים המועמדים להחזרה לארצותיהם ול-800 האחרים שהממשלה החליטה להשאירם כאן יש הורים ובני משפחה, ולכן מדובר לכל הפחות באלפים אחדים. אך כל אותם 1,200 ילדים אינם סוף פסוק. מאחר שעובדים זרים יוסיפו לבוא לישראל, ומאחר שגם הם בני-אדם ועל-פי טבעם גם הם מולידים ילדים, נוסיף לשמוע את מקהלת הצדקנים והצבועים גם בעתיד: "רשעים שכמוכם, גם אלה ילדים שגדלו כאן ואינם מכירים ארץ אחרת".
התשובה היחידה הראויה היא זו: אם אינם מכירים את ארצם ומולדתם, לכל הפחות על-פי סיפורי הוריהם, הגיעה השעה שיסעו לשם ויכירו, משום שהם פיליפינים, מולדבים, רומנים, תאילנדים אך לא יהודים. הגיעה השעה שבה יחזור משרד הפנים ויזכיר לכל השרים השוהים כאן: אתם נמצאים כאן על בסיס זמני - גם כאשר אתם כאן באופן חוקי, ולבטח אם אתם שוהים כאן בניגוד לחוק. איננו אוסרים עליכם לנהוג שלא בדרך הטבע האנושי, אך חובתכם כלפי ילדיכם היא לחנכם בבית על-פי דרכי עמכם ומולדתכם, לשוחח עימם בשפת המולדת ולמנוע מהם קרע נפשי.
התקשורת המסיתה חוזרת ומזכירה לנו, בדמגוגיה מטומטמת ומרושעת, כי אנו היהודים היינו נרדפים ולכן אסור לנו לנהוג כך באחרים. איזו רשעות יש בטיעון זה. אני רואה ומבין את הבעיה בדרך ההפוכה: אלפיים שנה ישבו יהודים במאה ארצות זרות. הם דברו כמובן בשפת המקום לצרכי החיים היומיומיים, אך הקפידו לשנן בעצמם ולילדיהם יחד עם זאת לא רק את השפה המיוחדת ליהודים - אידיש, לאדינו או עגה אחרת שיוחדה ליהודים - אלא גם את השפה העברית, שפתו העתיקה של עמנו, למרות שאותה שפה לא שמשה לצרכים יומיומיים, והם לא ידעו לשוחח בה אך ידעו לקרוא בה את התפילות ואת כתבי הקודש שלהם. הם חזרו והזכירו ללא הרף לילדיהם ולעצמם את המולדת היהודית העתיקה, חגגו את כל חגיהם על-פי המציאות ועונות השנה של ארץ ישראל ולא על-פי האקלים והמציאות של ארץ מושבם, וגם אם מעטים מהם ניסו לעיתים לראות ולהציג עצמם כבני העם המקומי (לדוגמה "גרמנים בני דת משה") - טרחו הגויים המקומיים, לאסוננו לעיתים קרובות מדי ובאלף דרכים אלימות, עד השיא בשואה של שנות הארבעים, להזכיר להם כי בסופו של דבר, הם זרים באותה ארץ ומולדתם היא ארץ ישראל.
כך, בדיוק נמרץ וכמובן ללא אלימות אלא בחמלה תקיפה, עלינו לנהוג בבני עמים זרים הבאים לכאן לפרק זמן קצר. אם נגלה טפשות ולא ננהג כך, יש באפריקה לבדה עשרות מיליונים ובעולם הרחב עוד מיליונים, שישמחו לעקור לארץ איומה ונוראה זו, שממשלתה מוצגת דווקא על-ידי בני-עמה כממשלת-זדון החומסת וטורפת בני-אדם לארוחת הבוקר ובניה ככובשים ורוצחים מכל הבא ליד, בעיקר ערבים, ואף על-פי כן ארץ זו היא משאת נפשם של רבים, המבינים את האמת.
