כולנו מודעים לשליטה ללא מיצרים שיש אצלנו למיעוט קטן ובלתי מייצג בתקשורת, באקדמיה ובעולם המשפט. אחת הראיות הבולטות ביותר לכך בימים אלה היא הצבת אנשי מיעוט זה את עצמם מעל החוק, תוך התעלמותה של המערכת מהפרת החוק מצידם, ולפעמים אף תוך מתן תמיכה בהם - על-ידי מתן כיסוי תקשורתי וגילוי "הבנה" למעשיהם. כך למשל מעודדים אזרחים לזרוק אבנים על חיילי צה"ל, מגלים סובלנות לתמיכה ישירה ועקיפה בארגוני מרצחים, להענקת עצות לאויבי ישראל, מגנים על מי שנחשדים בעבירות ריגול לטובת האויב (ראו מקריהם של טלי פחימה, ענת קם והעיתונאי אורי בלאו) ומעודדים את הסתרתם של עובדים בלתי חוקיים.
השולטים אף מאפשרים את עזות המצח שבה מרצים ומרצות, בעלי אוריינטציה טוטליטרית, מביעים בפומבי וגם במסגרת "פעילותם האקדמית" עמדות השוללות את זכות קיומה של מדינת ישראל, ובתמורה הם זוכים לכיבודים שונים ברחבי הגלובוס, למסלול קידום כמעט מובטח, להגנה תקשורתית ומשפטית מקיר לקיר, ולמשכורות נדיבות שאותן משלם האזרח הישראלי. והכל בחסות ה"דמוקרטיה" ו"
חופש הביטוי".
ואם אין כל חדש בכך, יתהה הקורא על מה יצא קצפי הפעם.
לאחרונה הוצגה במכללת בית ברל תערוכה ושמה "איווט". למען הגילוי הנאות אוסיף ואומר כי איני מכיר את האיש, איני מאוהדיו המובהקים וכל המידע שיש לי עליו מקורו אך ורק באותם כלי התקשורת המקפידים לצייר את האיש, שהוא אגב שר במדינת ישראל, כאוכל אדם, כגזען פרוע ואלים, וכמובן - כפשיסט ללא תקנה. התערוכה, פרי הגותם של כמה פיגורות אמנותיות, התייחסה לאיווט ליברמן ולהצגתו כאובייקט לשנאה.
מיקום התערוכה וזהות יזמיה אינם משאירים מקום לספק בדבר מהותה, ערכיה, הזן האמנותי של משתתפיה והטיותיהם הפוליטיות. גם ה"יצירות" - כמו תמונה של חזיר, תמונה של ליברמן בעיניים רושפות, ראשיהם של השרים בוגי יעלון,
יובל שטייניץ ו
אהוד ברק ושתחתם הכתובית "אני ליברמן" בגרמנית - אינן מצטיינות דווקא בפלורליזם רעיוני. ואכן, כשנשאלה על האחידות הפוליטית של ה"יצירות", תירצה אותה האוצרת דורית לויטה-הרטן, בלי להתבלבל ובהתנשאות אופיינית, כי אמנים בעלי קו מפלגתי שונה "פשוט לא היו ברמה האמנותית הנדרשת".
דמוקרטיה אינה "צריכה להכיל"
לטובת הקוראים שאינם בקיאים במכמני האמנות המקומית, אסגיר את העובדה שלפני שנים הייתה אף לי גלריה לאמנות, כך שהשפה שבה השתמשה אוצרת (ועוצרת) התערוכה לתרץ את עצם עריכת התערוכה, מוכרת לי על בוריה. אבל האמת היא שזוהי תערוכה המנצלת את הערכים הדמוקרטיים לקידום אג'נדה שמאלנית קיצונית. ואם להיות מדויק: תערוכה זו הינה לא יותר מתעמולה עלובה, אלימה ביותר, חסרת כל ערך אמנותי, המתעטפת במסווה של אמנות ומתכסה באיצטלה של "חופש הביטוי" לשם קידומה של גזענות המכילה בתוכה יותר משמץ אנטישמיות.
אומנם אין חדש, וכבר ראינו תערוכות כאלו, אלא שלא ניתן להפריז בחשיבותה של האמנות בחיינו ובהשפעתה הבלתי אמצעית. ביום שבו אותו אב קדמון ניסה לתעד את הדברים שראו עיניו על קיר המערה, כשהוא מונע בתשוקה להיות יותר ממה שהיה עד כה, הוא הניח את המסד לתרבות האנושית; הוא שהפך את החיה הדו-רגלית לאדם.
האמנות (שבה כלולה גם המוזיקה, השירה, הספרות, התיאטרון, הקולנוע, הציור, הפיסול וכו') מתייחדת בכך שהיא בטבעה מטיילת באותו אזור אפור שהשפעתו על התודעה האישית והקולקטיבית אולי אינה נתונה לכימות, אך היא רבת עוצמה, ובעיקר כשהשפעה זו מצטברת. אין זה מקרה שאנו מתפעלים עד היום מיצירות בנות אלפי שנים, בעוד יוצריהן אבדו בנבכי הזמן. וגם אין זה מקרה אפוא שהמיעוט האנטי-ציוני במדינה מחביא את פעילותו הפוליטית תחת המסווה של אמנות.
את השפעתה של אותה הסוואה חווינו בשנים האחרונות, כאשר ראינו איך באמצעות אמנות הקולנוע יוצרים אצל מיליוני בני אדם תחושה כי אנו הישראלים כובשים בעלי דם קר, אנסים, משעבדים ורוצחים. אלא שעד כאן - לא כל כך נורא, נכון? הרי מדובר רק בסרטים. ואז בא מוחמד בכרי והציג עלילת דם נוראה ושפלה, ותחת המטרייה האמנותית הפך ל"גיבור תרבות" בחוגים ידועים. טוב, נו, הרי על הדמוקרטיה "להכיל" גם משוגעים, נכון?
ואז הייתה לנו התערוכה בשוודיה שבה הוצגה רוצחת מתאבדת כקדושה נוצרייה למול בריכת הדם ששופך הישראלי המשעבד. ושוב, לא ממש נורא, זו רק תערוכה של אמן עלוב, פרובוקטור שואף פרסום, נכון?
ואז הגיעה תערוכת הכרזות של בוגרי בית הספר לעיצוב בחולון, בחסות ירום הודו דוד טרטקובר, המציגות את חיילי צה"ל כרוצחים. טוב, זה באמת לא נורא, חופש הביטוי והאמנות, לא?
ואז התברכנו בתערוכה של אחד מבוגרי "שנקר" שהציגה את הדתיים באופן משניא, בדומה למה שעשו הנאצים ליהודים. אבל זה רק מישהו אחד וגם הוא לא ממש נחשב, ובכלל מה זה "שנקר", לא?
והנה עכשיו, מגיע יאיר גרבוז, אמן מוכר וידוע, מחנך דגול היישר מלב הממסד (סוף סוף הרי מדובר בבית ברל, על שם ברל כצנלסון), ויוזם תערוכה שנושאה הוא איווט ליברמן...
ובכן, מישהו צריך לעשות אחד ועוד אחד, לא?
כי אחד ועוד אחד וכמה ועוד כמה ועשרות ואלפי פעילויות "אמנותיות" אינן פועלות בחלל ריק. לא ייתכן כי הצגה שבה מגולם הישראלי כפושע פשיסט וכגזען אינה מותירה שום רושם בילדים בגיל בית ספר הצופים בה במסגרת "יום תרבות". בלתי אפשרי כי סרט אנטי-ישראלי, שזוכה כמובן בפרסים בארץ ובחו"ל, לא ישפיע על התודעה של צופיו.
אז מה עושים?
מתחילים באי-התחשבות ב"תקינות הפוליטית" וחוזרים לקרוא לדברים בשמותיהם האמיתיים. וכך, ציור זה ציור ופסל הוא פסל - הם אינם "עבודה". תעמולה זו תעמולה ולא "אמנות", דמוקרטיה חייבת להתגונן ולא "צריכה להכיל" הטפה לחיסולה. תערוכה אלימה, גזענית ואנטישמית אינה "יצירת אמנות שנויה במחלוקת". התנגדות לתערוכות, מיצגים, סרט או מיצב מסוג זה היא לגיטימית ולא "התקפה קיצונית מרושעת על הדמוקרטיה וחופש הביטוי" או "השתקה של קולות אחרים" ו"מקארתיזם". ו"גלישה במדרון החלקלק" אינה טיעון, אלא סיסמה עבשה היכולה לפעול לשני הכיוונים.
יש להמשיך ולבקר בכל אותם מקומות מתועבים ולומר בו במקום ובקול רם את הדעה האישית של כל אחד ואחד על התערוכה, על האמנים ועל האוצרים. במקרים אחרים מומלץ בהחלט לערוך הפגנות מחוץ למקום המציג או המארח תערוכות כאלו ולמחות על מימונן בתקציבים ציבוריים.
בנוסף יש לדאוג למניעת תמיכה ממקומות כאלה על-ידי פנייה ישירה לתורמים ולקרנות, בתביעה לעצור את תמיכתם. חשוב לפרסם מודעות גדולות בעיתונים ולציין בהן את זהות התומכים ולהצביע על הנזק שהם גורמים לישראל ולאזרחיה ולדרוש מהם להפסיק להעניק את חסותן. יש לתבוע ממשרד החינוך שלא ישלח את הילדים להצגות ולתערוכות מסוג זה. בקיצור, עלינו להתייחס לעניין כמות שהוא באמת: מלחמת חורמה על התודעה.
במקביל יש לחפש באופן אקטיבי אותם אמנים, פעילי תרבות, שחקנים, במאים, אנשי רוח, סופרים, מוסיקאים, אנשי קולנוע ומשוררים, שאת פעילותם אנו (כבני אדם פרטיים, ועצמאיים) מעריכים ואשר בשל ההגמוניה הריכוזית התעמולתית הם ממודרים ודחוקים לשולי השוליים, ועלינו לתמוך בהם, להגיע לתערוכותיהם, לקנות מהם יצירות, לתבוע במפגיע ממנהלי בתי הספר ומאנשי משרד החינוך לשלוח את ילדיכם לראות את הצגותיהם, לקרוא את ספריהם, לראות את תערוכותיהם ולצפות בהצגותיהם.
אה, ודבר אחד אחרון: ראוי שאיש מאיתנו לא ישכח, כי אנו - הישראלים הציונים - הרוב כאן. אנו מרבית העם ויש לנו זכויות להביע את עמדתנו. הגיע הזמן לשים קץ לאלימות הבלתי פוסקת שמופנית כלפינו מצד אותם ממסדים המתעבים את ערכינו, שרוממות "זכויות האדם" בגרונותיהם, המוצצים את כספינו ואת לשד רוחנו.
