הבעיה בישראל שעדיין לא קיימת מדיניות ממשלתית, מחייבת, ברורה בכל הנוגע ל
עובדים זרים, מהגרים ושוהים בלתי חוקיים. החלטת ה
ממשלה: על גירוש 400 ילדים + הוריהם מתוך 1200 ילדים היא התחלה של דרך ועדיין לא מדיניות.
אם יגידו שגירוש 400 הילדים או אפילו השארתם בארץ - זאת תהיה סוף הסאגה המצערת הזאת, אז ניתן להפגין ולהשמיץ - אבל בינתיים זה רק קצה הקרחון, אז למה המהומה המיותרת.
מדובר ב"פצצת זמן" חברתית, דמוגרפית ומוסרית שיש לפרקה בנחישות ובמהירות. יש לחץ ציבורי, עמותות עם כוונות טובות ותוצאות הרסניות לעתיד לבוא. ישראל במצבה הכלכלי ביטחוני - מוגבלת ביכולת קליטה של הפליטים.
שנאמר: "ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהיו שם לגוי גודל ועצום" (מן ההגדה של פסח).
הנושא לא יורד מהכותרות זה מספר שנים ועדיין אין מדיניות ויד מכוונת או מסגרת ממשלתית לטיפול בבעיה, ההופכת לאיטה לסוגיה חברתית מעיקה.
הזרם הבלתי פוסק של פליטים מאפריקה בעיקר, המסתננים דרך גבול מצרים, תוך התעללות, אונס, שוד וניצול כספי, מעורר זעם ורחמים. ישראל, במצבה הכלכלי, דמוגרפי, ביטחוני - אינה יכולה להפוך לארץ קולטת פליטים, ללא הגבלה, פיקוח ואיזון.
מדינות אירופה, גדולות וחזקות מאיתנו כלכלית, מתקשות להתמודד עם זרם בלתי פוסק של פליטים, בעיקר מאזור אפריקה, שם שורר רעב, ניצול, מלחמות ורצח עם.
תפקידו של האו"ם בתחום זה - הוא חיוני עקרוני ובעל משמעות הומניטרית חובקת עולם.
הנציב העליון של הפליטים מטעם האו"ם - שנציגו יושב גם בישראל, מספק הגנה מסוימת ומסויגת לפליטים אלה. אבל עיקר תפקידו צריך להתבטא בעזרה כלכלית ובאיזון בין השפעה כלכלית, דמוגרפית, ביטחונית.
לזרם הפליטים, הלא מבוקר, המשתקע בישראל, יש אספקטים שליליים, מבחינה כלכלית, דמוגרפית וחברתית, הגורם הביטחוני, כלומר האפשרות להחזיר סוכנים, או מבצעי פיגועים, במסווה של עובדים זרים, או פליטים מאפריקה, הוא נתון שאסור להתעלם ממנו.
ישראל אינה יכולה להיות מדינת מקלט:
במצבה הביטחוני, דמוגרפי, כלכלי, ישראל אינה יכולה להיות ארץ מקלט לאלפי הפליטים והשוהים, הבלתי חוקיים הזורמים אלה. בין מאות הפליטים, הנעצרים חדשות לבקרים, הגונבים את הגבול, במיוחד דרך מצרים, כדי להגיע לישראל, רובם אינם זכאים, לפי קריטריונים משפטיים בינלאומיים - להיקרא פליטים שיש להעניק להם מקלט. מדובר בזרם אנשים הבאים לחפש עבודה וחיים טובים יותר מאשר בארצות מוצאם.
פליטי דרפור - כפליטי וייטנאם בזמנו - בתקופת שלטונו של מנחם בגין ז"ל, קלטה ישראל, לבקשת האו"ם, כמה עשרות פליטים שהתערו בישראל וילדיהם שירתו בצה"ל. מספר הפליטים שברחו מדרפור בשל רדיפות רצח עם או סיבה פוליטית, הוא קטן יחסית לכלל הפליטים מצפון אפריקה, המצויים בישראל.
נציבות הפליטים של האו"ם:
הוא הוגף המוסמך ביותר לטפל בפליטים ובבעיותיהם, כולל קליטה או מעבר לארצות אחרות. כפי שציינתי לעיל, ישראל במצבה הגיאופוליטי והביטחוני, יכולה לקלוט מינימום של פליטים הראויים משפטית לקליטה ולמתן מקלט.
זה תפקידו של האו"ם באמצעות הנציבות שלו בעולם, לווסת את כמויות הפליטים לכל המדיניות, בהתאם לגודל, מצבה הכלכלי ויכולת הקליטה שלהם.
ישראל יכולה לקלוט כמות מינימלית, ואם היא תהיה מידתית, מאוזנת ומבוקרת, על-ידי האו"ם.
ניצול הזרים:
מאחר שאין יד מכוונת ומפקחת עדיין, במלוא העוצמה, ניצול הזרים על-ידי חברות, קבלני כוח אדם, הוא מחפיר וחייב להיפסק.
קבלני כוח אדם:
מנצלים את המצב הלא ברור, עושים קופה שמנה מהבאת עובדים זרים מחד וגירוש עובדים שכבר נמצאים בארץ מאידך. המדינות של יכולת הקליטה, כלומר: על האו"ם ליצור מאזן של קליטת פליטים על-ידי המדינות לפי יכולתן ולא לפי זרימתם של הפליטים וכושר הסתננותם.
הצפת המדינה על-ידי פליטים, שרובם באים כדי לחפש עבודה וחיים טובים יותר ורק מיעוטם הם באמת פליטים הנמלטים מטעמים של רדיפה פוליטית או פליטים של רצח עם המבוצע בארץ מוצאם.
אם לא תהיה מדיניות ברורה, תקיפה ויד מכוונת בתחום זה, אנו צפויים לגידול אוכלוסיה מהיר, בליווי כל התוצאות החברתיות מוסריות, כלכליות ופליליות המתלוות לבעיות אלה, מתוך ניסיון של מדינות אירופה שהזניחו נושא זה ועכשיו נושאים בתוצאות.
העובדים הזרים וילדיהם:
כשבודקים את נושא העובדים הזרים, הפליטים, השוהים החוקיים והבלתי חוקיים, אסור להתעלם ממספר בעיות חברתיות ומוסריות שהנושא מציב בפני החברה הישראלית.
על פני הדברים - גירוש ילדי זרים עם משפחותיהם, אי מתן אפשרות לשהות קבע, לפליטים מדרפור או ממקומות אחרים, על-רקע רדיפות או מלחמות אזרחים - מצטייר כמעשה כוחני, לא הומני ואכזרי.
אבל ניתוח מעמיק של הסוגיה, מצביע על העובדה שאסור ללכת שולל אחרי סיסמאות ופלקטים חיצוניים או ראיונות עם ילדים נחמדים, הרוצים להמשיך את חייהם בישראל.
פצצת זמן חברתית ופוליטית:
חוסר המדיניות ויד מכוונת ברורה בנוגע לכללים של קליטת עובדים זרים, פליטים ברישיון וקביעת מסגרות קבועות וברורות, גורמת לאובדן שליטה מחד וסכנה חברתית מוסרית, מאידך.
עובדים זרים ופליטים שבאים לתקופה מוגבלת, אך לא עוזבים את הארץ בתום הרישיון החוקי, גורמים ליצירת גטאות של זרים - חממה לפשע, סמים וזנות ולכל המתלווה לכך.
מאחר שיש שוהים רבים בלתי חוקיים, הם לא רשומים באף מוסד, הם נמנעים מלהירשם לבתי ספר, לקבל טיפול בבתי חולים וחיים במחתרת. התוצאה - חיים בתת רמה, בתת מסגרות חברתיות, ובפחד מתמיד מגירוש.
אסור לשכוח - עובדים זרים ללא רישיון, פליטים לא מאושרים, גם הם ללא רישיון, פירושו משפחות ילדים שהגיעו או נולדו כאן ובמשך השנים יוצרים בעיה פוליטית, משפטית, מוסרית.
המושבות: של הזרים בישראל, באזור המרכז ובעיקר בעיר תל אביב, הן "פצצות זמן", חברתיות ופוליטיות, כמו בארה"ב ובאירופה. אם תגידו שזאת חלמאות - לא תהיו רחוקים מהגדרת המצב האמיתי.
ילדים שנולדים כאן:
בין הבעיות הקשות בנושא זה, הם הילדים שנולדו כאן, גדלו, התחנכו, לא מכירים את ארצות מוצאם, ומהווים בעיה מוסרית הומניטרית ממדרגה ראשונה. לגרש ילדים, נראה ונשמע רע מאוד, לא מוסרי ולא רגיש.
אבל הילדים האלה שייכים לעובדים שנשארו בארץ ללא רישיון, לא כחוק, ללא פיקוח בניגוד לחוקי וכללי המדינה, ולכן אין ברירה אלא לנקוט בצעדים חריגים.
לא מתקבל על הדעת - שניתן לרפא את אי החוקיות של ההורים על-ידי הילדים, שאז זה יוצר פתח לילודה מהירה לקבלת רישיונות קבע.
הבעיה מוכרת בעולם כולו:
ישראל היא רק קצה הבעיה בנושא זה. אירופה כולה עסוקה כרגע בטיפול בפליטים הלא חוקיים ומדינות ליברליות וחופשיות. התחילו לדאוג ולהתנער מהתופעה ומסוכנתה. הנושא כבר טופל בישראל בזמנו ב-2006.
בשנת 2006 ברוב של 18 שרים מול חמישה (4 שרי ש"ס + השרה
ציפי לבני) החליטה הממשלה לאשר מתן מעמד קבע לילדי עובדים זרים. ההתניה הקובעת: ההורים נכנסו לישראל ברישיון כחוק, הילדים שוהים בארץ לפחות תקופה של 6 שנים ונכנסו לישראל בטרם מלאו להם 14 שנה.
פרשת השוהים הבלתי חוקיים - אינה חדשה ומלווה את ממשלות ישראל, מזה מספר שנים. כל הניסיונות עד כה, למצוא לסוגיה פתרון מעשי, קונסטרוקטיבי או יצירתי - לא צלחו. כאשר ש"ס, שלטה במשרד הפנים והייתה בעלת השפעה בקואליציה, השר אלי ישי התנגד חריפות כפי שהוא עושה גם כיום, מטעמים של דת ואמונה והפחד שישראל תאבד את צביונה היהודי.
באירופה בשל התפשטות האימפריאליזם - בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, ובינה לבין מלחמת העולם השנייה, רבות ממדינות אירופה הקלאסית שלטו בקולוניות שהיו מפוזרות באפריקה, במזרח, בהודו, פקיסטן, אפגניסטן, סודן וכ"ד.
כאשר האימפריות קרסו ו"השמש זרחה ושקעה" רק בגבולות אנגליה ומדינות אירופה, כמו צרפת, הולנד, בלגיה, פורטוגל, החלה זרימת פליטים מאותן ארצות למדינות האם. כך מלאו ערי אנגליה במהגרים מהקולוניות שלה וכך גם המדינות האחרות שהוזכרו לעיל.
בשלב ב', החלה נהירה של עובדים זרים, שהפכו לשוהים בלתי חוקיים בכמויות מסחריות ממש, וכך נדדו אלפי טורקים לגרמניה וסביבתה, אלבנים לאיטליה, מקסיקנים לארה"ב, צפון אפריקנים לצרפת, והבעיה הפכה להיות כלל עולמית.
ארצות אירופה התעוררו קצת באיחור ומצאו את עצמן עם אוכלוסיה גדולה, זרה ומוסלמית בעיקרה, על כל השלכותיה החברתיות, הכלכליות ועכשיו גם הביטחוניות.
ארצות נאורות כביכול, כמו שבדיה, נורבגיה, דנמרק שהטיפו לכולם על פתיחות ומדיניות סעד, נבהלו והחלו לחוקק חוקים המגבילים כניסה של זרים למטרות עבודה, שהות או נישואין, מפחד של חוסר שליטה על הזרם האנושי, שלא תמיד משתלב במדינות הקולטות.
מלחמות האזרחים או השבטים באפריקה, שחלקם מגיע עד כדי "השמדת עם" או שבטים שלמים - תרם רבות לנדידת העמים המודרנית הזו. לדוגמא: מהתקופה האחרונה ניתן לראות בניסיונות היום יום להסתנן לאיים הקנאריים, שבשליטת ספרד, שנאלצת להשתמש בצבא ובמעצרים המוניים למנוע את ההצפה.
זכורה ההחלטה של ממשלת בגין, לקלוט קבוצה קטנה של וייטנאמים, שברחו מארצם, במיוחד מצפונה, בשל רדיפות המשטר הקומוניסטי, מטעמים הומניים, כמחווה לפניית האו"ם. אותם פליטים עדיין חיים בתוכנו, כאזרחים וילדיהם אף הם.
הסוגיה עלתה לדיון בישראל לפני שנים, בעקבות מעצרם לקראת גירוש של 160 סודנים, שלטענתם ברחו מארצם בשל המצב הפוליטי, ופליטים מדנפור, שם מתמשכת מלחמת אזרחים אכזרית, אך בפועל מדובר כנראה בקבוצת מסתננים ממצרים שחיפשו עבודה.
הבעיה של כל מדינה דמוקרטית שיש מצד אחד רצון לעזרה והושטת יד, אך מאידך פתיחת דלת למעטים ובודדים, יכולה להיהפך בקלות להצפה שלא ניתן לשלוט בה.
והיה אם האו"ם, שצריך לטפל בבעיה העולמית, היה משתלט על הנושא, ומחליט במקרים האמיתיים, לאמור: פליטים פוליטיים, פליטים הנתונים לסכנת נפשות בארצותיהם, בשל מלחמת אזרחים או רדיפה על-רקע דת או שבטיות - ולא על-רקע של חיפוש עבודה וחיים טובים יותר, והיה פונה למדינות העולם בבקשה לקלוט מספר זועם ומייצג, בהתאם לגודל המדינה הקולטת ובעיותיה. יש להניח שגם ישראל הייתה נענית, מושטת יד - כמו בתקופה של מנחם בגין ז"ל.
אסור להתעלם מן הטענות של מתנגדי האישור לשוהים בלתי חוקיים וילדיהם. הם חיים בגטאות בתנאים קשים, שהם בסיס לפשע, מחלות, פחד מהמשטרה והממשל ומנוצלים בשל כך על-ידי קבלנים מאכרים למיניהם וסתם סחטנים חסרי לב. המצב לא טוב ולא בריא לשני הצדדים.
האגודה לזכויות האזרח ומוקד הסיוע לעובדים זרים וכן נציב הפליטים בישראל מטעם האו"ם, עושים מלאכה טובה ומועילה, אך אסור להם להתעלם מהמצב המדיני הכלכלי והחברתי של המדינה.
לכן, החלטת הממשלה ושר הפנים
רוני בר-און (דאז), הייתה חיובית מאוזנת ופותרת סוגיה סבוכה אנושית והומנית, תוך מתן תקווה לעתיד לילדי העובדים הזרים. מעשית ניתן לפרש זאת כקליטת פליטים משפטית, אך כפי שציינתי, יש לפתור את הסוגיה גם בראייה לעתיד.
המסקנה: הסוגיה סבוכה, לא נעימה, אך דורשת פתרון ממשלתי, ברור, חד, עם ביצוע תכליתי, יעיל ואנושי. אסור לדחות את פתרון הבעיה, לעתיד, כי אז עלול להיות מאוחר מדי.
הממשלה החליטה - על השר ישי לבצע זאת.
