מה זה השטויות האלה - "בדיחה מצחיקה"? הרי מה שמצחיק אותי אולי לא מצחיק אחרים. אומרים שביקורת הומור אינה אלא הצגת טעמו של המבקר. אחד אוהב את עדי אשכנזי, אחר נקרע מצחוק משלום אסייג ומוזמניו (בתוכנית "צחוק מעבודה").
אז ביקורת הומור היא סובייקטיבית? בהחלט לא. אני אומר שאשכנזי מצחיקה באמת, לא סתם כעניין של טעם. כמו ששיר של החיפושיות הוא באמת רמה אחרת מאשר "השפן הקטן שכח לסגור הדלת". אצלה מקבלים הומור של ממש, גם ברגעי וולגריות ("אני מוכנה לסחוב כל היום את הביצים של בראד פיט"), ואילו אסייג ושות' (הם קומיקאים מקצוענים מוכשרים) - ממלאים זמן בדאחקות רופסות מינוס. למה? כי אין להם חומר, אם לקומיקאים אין חומר, הם כאילו מנגנים רק את "השפן הקטן" ו"עוגה עוגה", שירים שישעממו גם אם ינגן אותם יאשה חפץ בכינור סטרדיווריוס.
התוכנית הראשונה של אשכנזי על מסע להודו, לפני שבוע, הייתה מצוינת, וזו של אמש הייתה סתם טובה. המקום פה מצומצם מכדי להביא דוגמאות והשוואות. אגיד רק שהתבדחויות של "צחוק מעבודה" טיפשי לצטט אפילו בתור דוגמה שלילית, ואילו אצל אשכנזי יש הברקות שאפשר אפילו לספר, לפחות כך נדמה לי כרגע. דוגמה קצרה משבוע שעבר:
עדי, בת 34, עצמאית, גרה כבר בדירה משלה, מזמינה את הוריה אליה כדי לבשר להם בשורה קשה. עדי: "לקחתי החלטה, אני נוסעת להודו". ההורים לא מוכנים לשמוע. פורצת התנצחות של "אני כן נוסעת", "לא את לא", ואביה של עדי מסכם בקיצור: "את לא נוסעת להודו - וזהו. תעלי לחדר שלך". לא מצחיק אתכם? יש לכם בעיה אמיתית.
- "מה זה השטויות האלה" עם עדי אשכנזי, ערוץ 2, 21:45
