פרשת השבוע, פרשת "כי תבוא", המונה קכ"ב פסוקים, כוללת שש מצוות. שלוש מצוות עשה, שהן: מצוות הביכורים (הבאה + קריאה), מצוות וידוי מעשר והמצווה להידמות בדרכי ה' הטובות והישרות; ושלוש מצוות לא תעשה, שהן: מצוות לא לאכול מעשר שני באנינות, מצוות לא לאכול מעשר שני בטומאה והמצווה שלא להוציא דמי מעשר שני על דברים שלא קשורים באכילה ובשתייה. דווקא בימים אשר לצערנו הרב מתייחדים באיבוד סבלנות כלפי הזולת, וחוסר פרגון משווע במוסדות ציבור כלפי האזרח, ולמותר לציין במערכות היחסים הבין-אישיים (במשפחה, בקהילה) - חושבני שיש ללמוד, ללמד, להדגיש, להעצים, להפנים וליישם "הלכה למעשה" את מצוות הביכורים, מצווה המלמדת את הערך המוסף שיש בהכרת הטוב, באמירת התודה.
טרמינולוגית, הביכורים הם הפירות הראשונים של תבואת השנה ועיקר המצווה הוא הבאת פירות מ"שבעת המינים אשר בהם נשתבחה ארץ ישראל", החל בחג השבועות, והעלאתם לבית המקדש ונתינתם לכוהנים, משרתי האל. מביא הביכורים היה גם קורא קטע ובו הוא מציין את הכרת ואמירת תודתו לאל שגמלו טוב, שנאמר [שמות כ"ג י"ט ול"ד, כ"ו]: "ראשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית ה' אֱלוֹהֶיךָ" ובפרשתנו [דברים כ"ו, א'-י"א]: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ...וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה...וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ...ולָקַח הַכוהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה'...וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ: אֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי...וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ, וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבוֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלוֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ...וַיּוֹציִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם...וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי...וְהִשְׁתַּחֲווִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ...".
סיבות שונות יש למצווה חשובה זו ופרשני התורה מציינים בעיקר את טעם המצווה כהכרת הטוב המבוטאת באמירת תודה לאל שבשמים, שהשפיע ברוב רחמיו וחסדיו טובה וברכה ביבול השדה, כמו גם על אשר עשה לעם ישראל ניסים בהוציאו אותם ממצרים, סיפוק צורכיהם במדבר במשך 40 שנות נדודים והכנסתם ל"ארץ זבת חלב ודבש". לדעתנו, הבאת ומקרא הביכורים "משרתים" שני צדדים (המשלימים אחד את השני). מצד אחד, יש בזה משום שירוש המידה הרעה של כפיות הטובה, רעה חולה הקיימת בעולמנו, עולם האמור להיות מתורבת, מודרני, מתחשב ומפרגן. ומאידך-גיסא, יש בזה את האלמנט הבסיסי של הערך המוסף בהכרת הטוב. ערך שעל-פיו, בכל מקום ובכל זמן, חייבים אנו לפעול בבחינת: "ילכו מחיל אל חיל".