להבדיל ממשפחת שליט עצמה, הכבולה על-ידי חמאס, הרי שלמרבה הצער, שביתת השבת של הפעילים למען שחרורו של גלעד שליט ליד ביתו של ראש הממשלה מזכירה את הבדיחה העצובה על אותו פלוני המחפש את אבידתו מתחת לפנס, ובמקרה שלהם - כי שם יותר נוח.
אני זוכר את המאבק שהתנהל בשנות ה-80' למען שחרורם מבריה"מ של אסירי ציון. השלטונות הסובייטים היו נוקשים מאד - וסרבו לשאת ולתת על שחרור האסירים, שאותם הגדירו כבוגדים במולדת. אבל הפעילים למען שחרורנו עשו שמיניות באוויר כדי למצוא נקודות תורפה של הסובייטים. הדוגמה הבולטת ביותר היא מאבקה של אביטל שרנסקי לשחרור בעלה - נתן-אנטולי. אביטל לא ידעה רגע של מנוחה. היא סובבה את כל העולם, ובכל מקום קיבלו ממנה הסובייטים תזכורת מכאיבה.
אני זוכר פעם שהגעתי עם אביטל להולנד. צפיתי בתוכנית טלוויזיה בשגריר הרוסי מתראיין בנושא אזור הסחר החופשי שתכננו אז הרוסים לפתוח באמסטרדם. שאלתו הראשונה של המראיין הייתה... על מצבו של אנטולי בכלא, שגם אצלו - כמו אצל גלעד שליט - לא התירו שום ביקורים. פניו של השגריר התכרכמו כאילו בלע גלולה מרה. יש לציין כי פעילותה של אביטל תרמה רבות לא רק לשחרור בעלה, אלא לעניין הציוני בכללו בעולם.
ארגון חמאס שואף לקבל לגיטימציה בינלאומית, ועל כן יש גם לו נקודות תורפה, שלחץ עליהן יכאיב. נקודת תורפה עיקרית היא נושא זכויות האדם, ובתחום זה נראה כי המדינה כן יכולה לסייע למשפחה ולפעילים - בייעוץ ובמידע. אומנם לחמאס, בניגוד לבריה"מ של אז, אין נציגות רשמית, אך יש לו נציגות מדינית בסוריה בדמותו של
חאלד משעל, כלומר יש כתובת ברורה - ממשלת סוריה. לזו יש נציגויות בכל העולם. גם האו"ם על מוסדותיו הפזורים ברחבי העולם היא כתובת. לכתובות אלה יש להפריע בכל מקום, אותן יש להטריד, לשאול, לתבוע ולהאשים בכל פינה.
כך עובדים!
לא יושבים באוהל ומצפים שאחרים יעשו את המלאכה. יש להיות "משוגע לדבר". על גלעד ועל משפחתו אמורים לכתוב בכל העיתונים בעולם, על שלומו להיות במוקד ההתעניינות של כל כלי התקשורת, ואת אכזריות שוביו ואת חוסר אנושיותם יש להוקיע בכל מקום. כי אין מה לעשות - דמעות אם יותר חזקות מכל הצהרה מדינית.
אותם דברים נכונים גם לאסתר פולארד. גם אסתר מאשימה בכל העוולות את מדינת ישראל ובצדק. התנהגותו של הממסד הישראלי והסגרת יונתן לידי האמריקנים - על-ידי
רפי איתן,
יצחק שמיר ואחרים - הן נושא לוועדת חקירה ממלכתית. במקרה של פולארד יש למדינת ישראל גם עכשיו כלים מצוינים לשחרורו מן הכלא האמריקני שבו הוא נמק כמעט עשרת אלפים ימים, אבל הלא ראינו כבר את מידת ההשתדלות של הממשלה למען שחרורו של
אלי כהן מס' 2.
הלא פולארד יושב בכלא אמריקני ושחרורו מוטל על האמריקנים שכבר עברו כל גבול של היגיון ואנושיות בשנאתם ליהודי פולארד. למרות שכליאו הממושכת של פולארד הושפעה לא מעט על-ידי יהודים המשרתים בממשל אמריקני, - יש בארה"ב עוד יהודים טובים רבים שניתן לגייסם לפעילות מדהימה למען פולארד. אני בטוח שיימצא רוב בסנט למען חנינה, ולמען מהלכים נוספים. התוצאות של פעילות כזו אומנם אינן ודאיות, אבל הן יותר מבטיחות מהקמת אוהל מחאה לשחרור פולארד לצד האוהל של גלעד שליט והאשמת הממשלה.
