לידידי הפרופסור פנחס שיפמן,
שמחתי לראות את שמך בין המוחים על האיסור שגזר הרב אברהם יוסף להעלות שופטים בבתי משפט האזרחיים של המדינה לתורה מפני שלכאורה מעצם הסכמתם לשבת בערכאות הם מרימים ידם על התורה ואיך יורשו להתכבד בה.
אני מרשה לעצמי לכתוב אליך מפני שזכיתי בעברי גם להיות מורה שלך ואין לך כבוד גדול יותר מאשר לשוחח עם תלמידו של אדם שהיה למורו.
אני מסופק אם לא אחטא בתמימות אם אפקפק בעובדה כי המניע ההלכתי הטהור הביא את הרב הנכבד, רב עיר גדולה בישראל, שיש בה שופטים ושוטרים כבכל שער משערי ישראל, ואנשים ונשים מכל גוני קשת הדעות בארץ לפסוק מה שפורסם שפסק בשידור ברדיו "קול חי". לזכותו אני אומר כן, מפני שאם להלכה, הריהו מצרף את השופטים, בין הם שומרים תורה ומצוות או לאו, לכופרים ולאפיקורסים ולמומרים לתיאבון ואפילו להכעיס שאסור על-פי פסיקות הרבה להעלות אותם לתורה. אם להלכה, זה הלכתית מעשה נורא. אכן יש רבנים גדולי דעת ועטירי סמכות שדנים להלכה במעמדם של מחללי שבת בפרהסיא בתחום המצוות ה"מחולקות" בבתי הכנסת, במעמדם של אישים שנשאו נוכריות ואין הם 'בושים' בכך ציבורית, והם מוצאים צדדים מעניינים ביותר להתיר כל מה שאפשר להתיר מפני שהחיים גוזרים גם הם הלכות על הציבור ומי שיכול למצוא גדרים של שלום ופיוס בתוך ההלכה על-פי ההלכה נראה בעיניהם כמבורך. אבל במקרה דנן, לקום על שופטים מפני שבחירתם בשפיטה אזרחית היא הרמת יד על התורה, נראה או כניתוק גמור של הפוסק ממעשה המדינה והבריות החיות בה או כניסיון להחיש מהלך של בידול באמצעות פסילת הלגיטימיות ההלכתית של מוסד השפיטה האזרחית במדינה.
בין כך ובין כך יש מידה גדולה של חוסר אחריות ציבורית במיני פסיקות אלה המבקשות לשמוט את מצע הסמכות המוסכמת מתחת רגליה של מערכת המשפט בישראל. אילו היו כל בני קהל ישראל אמונים על נהייה אחר תורתו ופסיקתו של הרב אברהם יוסף והוא היה מעניק להם מערכת משפטית חלופית שהייתה דואגת לכך שאיש את רעהו לא חיים בלעו, מילא. אבל אין מציאות כזאת. אין אפילו קורבה למציאות כזאת. ערעור סמכות הדין האזרחי במדינה משול כסיוע לזילות השופטים ולזילות דיני המלכות ולזילות ההתנהלות הנורמטיבית של הציבור, להפקרת המדינה לאיום הנורא של לית דין ולית דיין.
ההלכה בכל גילוייה בהיסטוריה הקפידה לדרוש את כיבוד הסמכות האזרחית של מדינות עמים נוכריים מפני שהיא ראתה עצמה מחויבת להנחות את הציבור היהודי לחזק ולא לערער את הסמכות של הדין, גם הנוכרי, גם של עכו'ם עד לגבול שסמכות זאת הייתה מתנגשת ישירות עם ההלכה היהודית הפסוקה. ערעור הלגיטימאציה של המשפט האזרחי הוא מעשה של הפקרה.
אפשר כמובן לצאת מתוך הנחה שהפסיקות מן המין הנדון אינן אלא גילויים מואצים של פונדמנטליזם, חזרה אל היסודות הדתיים האוטנטיים עליה בנויה האמונה. התהליך הזה ידוע ואינו ישראלי ואינו לא יהודי ולא נוצרי ולא מוסלמי אלא יש ברוח העיתים הלאה מכל הפוסט מודרניזם והפגעים של מרוקני התרבויות ממסכות ערכיות והמחפשת מזור בעולם כלכלי שכוחותיו אינם מובנים וכיבושיו הטכנולוגיים מיראים ומפחידים - כוח מייאש הדוחף אנשים חזרה אל מה שהם רואים כמקורות ואל תוך אינטגריזם של דת ומדינה. אולם הפסיקה הזאת אינה נראית לי כביטוי לחתירה פונדמנטליסטית. היא קרובה יותר לחתירה פוליטית שתכליתה להציע את הבידול מן המדינה כלגיטימי על-פי ההלכה תוך כדי שמירה על הקשר עם המדינה כלגיטימי על-פי הצרכים המטריאליים השבטיים הקיומיים.
הוויכוח עם הרב אברהם יוסף לא יכול להתקיים בזירה שהוא בוחר, הזירה ההלכתית. היא זירה מדומה. הזירה האמיתית היא הפוליטית.
הפוליטיקה הישראלית לא הצליחה להציב מערכת ערכית לכיבוד הדמוקרטיה כאלטרנטיבה הטובה ביותר אם כי ודאי לא המושלמת לאנרכיה לתיאוקרטיה, לדיקטטורה ועוד. היא פוליטיקה עסקנית הדואגת לאיזוני רגע בין בעלי תיאבון שלטוני מזדמן ואינה מסוגלת לראות עוד את הכלל כישות הצריכה ייצוג פעיל וסביל.
המחאה שלכם כאנשי משפט דתיים אינה יכולה להיות מחאתם של נפגעים אישית. היא מחאה חשובה אם היא בחינת חלוץ במחנה המוחים כולם. אני רואה בפנייה שלכם אל הרבנים הראשיים שיפסקו אם מותרים אתם בקבלת כבוד התורה בבתי הכנסת פנייה שיש בה יותר סרקאזם מאשר גיוס כוחות מכריעים לתורך המאבד בתהליכי הבידוד של הדתיים מן המדינה. יש בה ערך תקשורתי, אולם לצערי ולדידי לא יותר מזה. מזור אמיתי הייצא, היוכל לצאת, מכס הרבנות הראשית הכפול? האם הכס הכפול הזה יכול להרתיע את מי שהושיב את הרבנים הראשיים עליהם? רק נס גדול יכול להביא לכך.
מתבקשת התמודדות חזיתית עם המגמה המתבהרת והולכת כאסטרטגיה של בידול. בסוף המגמה הזאת אומנם יבודל המבדל, אבל מי רוצה בכך? מי יכול להשלים עם הצדק הפואטי הזה?
אני, הדיוט בין ההדיוטות, מחזק את ידיך וככל מי שמברך על העשייה אני גם מקווה לעוד עשייה ברוח מה שהחילותם.
שלך בידידות ובברכת שנה טובה