לא רק גלעד שליט

אסור לנו לשכוח שחוץ מגלעד שליט נעדרים עוד שישה חיילים וגורלם לא נודע: זכריה באומל, יהודה כץ, צבי פלדמן, רון ארד, גיא חבר ומג'די חלבי. אנו נחשפים חדשות לבקרים לידיעות על המאבק לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט. הוריו המסורים, עם צבא של חברים, מקדישים ימים ולילות למאבקים שונים, כדי לשחרר את יקירם. המאבק שלהם חשוב, המאבק שלהם חיוני, והלוואי שיישא פרי והחייל החטוף גלעד שליט ישוחרר במהרה. רק שאסור לנו לשכוח שישנם עוד שישה חיילים שמוחזקים בשבי ושגורלם לא נודע. טבע האדם הוא לעסוק במה שקרוב אל העין, אל האוזן ואל הלב. לעסוק במיידי. זה גם טבע העיתונות. דברים זורמים, דברים משתנים כל-כך מהר, ואנו שוכחים די בקלות מה קרה אתמול. אבל מי יודע מה חווים עכשיו החיילים הללו, שגורלם לא נודע. מי יודע כמה עינויים הם עברו, מי יודע האם כשל כוח סבלם, האם הם עוד מקווים, האם הם עוד בחיים. איני מכירה אישית אף אחד מהם, אבל עורי ממש חמרמר כשאני חושבת על גורלם הנורא, שאיני מאחלת אותו לאף אדם. זכריה באומל, צבי פלדמן ויהודה כץ ב-11 ביוני 1982 נעלמו עקבותיהם של חמישה חיילי צה"ל בקרב עם כוחות סוריים ופלשתינים בסמוך לכפר הלבנוני סולטן יעקוב. שניים מבין חמשת הנעדרים הוחזרו לישראל כעבור שנים אחדות, במסגרת חילופי שבויים עם סוריה ועם ארגונו של אחמד ג'יבריל (החזית העממית לשחרור פלשתין – המפקדה הכללית). שלושה חיילים – זכריה באומל (נולד ב-17 בנובמבר 1960), יהודה כץ (נולד ב-29 בדצמבר 1956) וצבי פלדמן (נולד ב-18 ביולי 1959) – עדיין נעדרים. מאז הקרב הגיעו דיווחים סותרים רבים על מקום הימצאם ועל מצבם של הנעדרים. גורמים פלשתינים וסוריים רשמיים התייחסו במשך השנים למידע על הנעדרים הנמצא כביכול ברשותם, אבל סירבו לשתף פעולה במאמצים להחזרת החיילים הנעדרים למשפחותיהם. וכך, למרות כל מאמציה של מדינת ישראל, עד היום לא נודע מה עלה בגורלם של יהודה כץ וצבי פלדמן - שהם בנים לניצולי שואה - ושל זכריה באומל, אף שבמשך השנים הגיעו דיווחים שונים (כולל דוח של ארגון אמנסטי אינטרנשיונל משנת 1988 ועידכון של אמנסטי אינטרנשיונל משנת 1993), שהצביעו על כך שאחדים מהחיילים הנעדרים חיים עדיין ונמצאים בידי הסורים. אביו של זכריה באומל נפטר לפני כשנה בלי לזכות לראות את בנו, ובמאי השנה, באזכרה למות בעלה, הפנתה אמו של זכריה באומל אצבע מאשימה נגד דמשק, אשר לדעתה מוחזק בה בנה, זכריה. גם אביו של צבי פלדמן נפטר בשנת 2007 בגיל 84, לאחר שמאמציו להשיג מידע כלשהו על גורל בנו עלה בתוהו. בן-דודו של צבי פלדמן פתח אתר אינטרנט כדי לשמר את זכרו של צבי פלדמן בתודעה. המידע האחרון באשר ליהודה כץ אשר העליתי לקוח מכתבה שכתבה נטע סלע ופורסמה ב-ynet בשנת 2006. שם נאמר ש-24 שנים אחרי הקרב בסולטן יעקוב, החליטה משפחתו של יהודה כץ לא לשתוק יותר. אותו זמן, כאשר מלחמה נוספת התרחשה בלבנון, פנו במכתב לראש הממשלה, לשרת החוץ ולרמטכ"ל. איש לא טרח להשיב. 28 שנים חלפו מאז הקרב בסולטאן יעקוב, ועדיין אין אנו יודעים מה עלה בגורלם. 28 שנים זה הרבה זמן, ואולי לכן אין כל-כך הרבה כותרות בעיתונים, ואולי לכן הם כמעט נמחקו מן התודעה הציבורית. אבל יכול להיות שהם עדיין חיים. יכול להיות שהם עדיין מקווים. יכול להיות שהם עדיין זקוקים לכך שנילחם בשבילם. כי אסור לאבד תקווה, עבור אף אדם. רון ארד נווט חיל האוויר רון ארד נפל בשבי ב-16 באוקטובר 1986, אחרי שמטוס הפאנטום F-4 שלו הופל מעל אדמת לבנון. רון ארד והטייס צנחו בשלום לקרקע. הטייס חולץ בשלום תחת אש, כשהוא נתלה על מגלשי מסוק. רון נשבה בידי אמל, מיליציה לבנונית שבראשה עמד נביה ברי. בשנת 1987 קיבלה משפחת ארד מרון כמה מכתבים ותצלום שלו, שאישרו את עובדת היותו מוחזק בחיים בידי אמל. רון ארד הוחזק בידי הממונה על הביטחון באמל, מוסטפה דיראני עצמו. בתחילת 1988 ניתק דיראני את קשריו עם אמל בשל חילוקי-דעות אידאולוגיים והקים קבוצה חדשה בשם "התנגדות המאמינים". ארד הוחזק בשבי קבוצתו של דיראני עד תחילת 1989, ואז נמסר, ככל הנראה, למשמרות המהפכה האירניים תמורת סכום כסף גדול. מקורות בישראל סבורים שרס"ן רון ארד מוחזק עדיין בידי קבוצה זו. רון ארד נולד בישראל ב-5 במאי 1958. לרון ולתמי רעייתו יש בת, יובל. לפני שנפל בשבי היה רון סטודנט להנדסה כימית בטכניון בחיפה, ועמד להתחיל את השנה השנייה ללימודיו. כולנו זוכרים את המאבקים הנואשים של רעייתו של רון, תמי, לשחרורו. גם אז היה שמו עדיין בכותרות, והוא היה עדיין במודעות הציבורית. אבל מזה שנים דעכה המודעות הזו, ואנו כמעט כבר לא שומעים עליו יותר. גיא חבר גיא חבר (נולד ב-30 במאי 1977) נראה לאחרונה ב-17 באוגוסט 1997 בדרום רמת הגולן, בצומת קצביה, מרחק קילומטר אחד בלבד מהגבול הסורי. הוא היה לבוש מדים ונשא את נשקו האישי, צרור מפתחות ומסמכי זיהוי צבאיים בינלאומיים. האזור נסרק ביסודיות אבל דבר לא נמצא. באינרנט מסתובב מכתב מאת בן-דודו של גיא חבר, רועי וייזל אבירם, האומר כי לפני זמן לא רב התקבל מידע חדש ואמין המצביע על כך שגיא נחטף לסוריה ושהוא עדיין בחיים, ומוחזק בשבי במקום מסתור. מג'די חלבי החייל מג'די חלבי מהכפר הדרוזי דליית אל כרמל, נראה לאחרונה ב-24 במאי 2005 בסביבות השעה 17:00. הוא נשא תרמיל על גבו ועמד בטרמפיאדה ליד סניף בנק הפועלים בכפר, במטרה להגיע לבסיס חיל החימוש שבו שירת, סמוך לטירת הכרמל, דרומית לחיפה. מג'די היה בן 19 כשנעלם. ב-6 ביוני 2005 הוכרז מג'די כחייל נעדר. אביו של חלבי, שנעדר כבר יותר מחמש שנים, קרא ביולי האחרון לבדוק את טענותיו של הרוצח יחיא פרחאן, האומר שיש בידיו מידע על גורל בנו. המשטרה טענה שכל הפרטים שמסר הם שקריים.

אני כותבת רשימה זו כדי להעלות את כל הנעדרים מחדש למודעות הציבורית. בדיוק כפי שכולם מתמקדים עכשיו בגלעד שליט, צריך לזכור לצד שמו של גלעד שליט, את שמות כל ששת החיילים שציינתי כאן. זוהי חובתנו המוסרית, לזכור את כל מי שהקדיש את חייו למלחמה על קיומנו בארץ הזו. עכשיו, בחודש אלול, כשראש השנה, יום כיפור והימים הנוראים בפתח, עלינו לעשות בדק-בית מחודש, ולשאול את עצמנו, האם עשינו די כדי לשחרר את האומללים האלה, אותם ואת משפחותיהם, אשר עוברים ייסורים נוראיים יום-יום, שעה-שעה. אני קוראת לכל בני עם ישראל - כאשר אתם מתכנסים בבתי הכנסת בראש השנה, ביום כיפור וגם בסוכות, אנא כללו את המשאלה לשחרר את ששת החיילים הללו בתוך תפילותיכם. מי ייתן ששוועת הרבים הזו תעורר רחמים בשמים, ואולי גם בלב החוטפים, ונזכה בשעה טובה לראות את כולם משוחררים בינינו. אמן.