השבוע הזה נפתח בסערה הציבורית שהתעוררה בעקבות מכתבם של אנשי תיאטרון, שהצהירו כי לא יסכימו להופיע לפני תושבים ברחבי יהודה ושומרון. אין זה מקרה כי הקריאה הפלגנית הזאת, שהיא בעצם הכרזת חרם על מאות-אלפי יהודים, באה מפי אותם 'אנשי תרבות'. ה'תרבות' שהם מייצגים עוסקת כבר שנים בקעקוע כל הקדוש והיקר לעם היהודי ובהלעגה לאהבת העם והארץ, ואך טבעי שהיא מוליכה לקרע בעם.
הדבר קורה בדיוק בשבוע שאנחנו קוראים בו את המילים המופלאות המבטאות את אחדותו של העם היהודי: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם, ראשיכם שבטיכם... מחוטב עציך עד שואב מימיך". התורה מציגה תפיסה מעמיקה של אחדות. אכן, יש הבדלים בין יהודי אחד למשנהו. יש 'ראשיכם שבטיכם' ויש 'חוטב עציך' ו'שואב מימיך'. אך כולם 'ניצבים' ועומדים יחדיו ועוברים "בברית ה' אלוקיך".
בהעדר בסיס משותף
בימים לא-רחוקים הייתה אחדות העם טיעון מכובד בוויכוח ציבורי. כשאמרת שיש לעשות דבר-מה, או להימנע מעשיית דבר-מה, למען אחדות העם, זה היה נימוק ברור ומובן מאליו. בינתיים התפתח כאן תהליך מסוכן של היפרדות. במקום לדבר על עם אחד התחלנו לדבר על שבטים וקבוצות. כיום השאיפה היא שנצליח לגבש דרך שבה הקבוצות הנבדלות האלה יוכלו לחיות בשלום זו עם זו, וגם השאיפה הזאת נהפכת בהדרגה לחלום יומרני.
אפשר לקרוא לזה העמקת הקיטוב, אבל אין זה אלא תיאור מצב ולא הצבעה על שורשיו וסיבותיו. הסיבה האמיתית לתהליך הזה נעוצה בהתרחקות מהמטען התרבותי המשותף, שליכד את העם היהודי לדורותיו. כאשר המורשת היהודית כבר אינה משותפת לכל חלקי העם ורבים אינם מכירים אפילו את ערכי-היסוד שלה, קשה לגבש תודעה של עם אחד.
אם משמיטים את הבסיס המשותף לכל בני העם היהודי, מקבלים באמת אוסף של שבטים ושל קבוצות. מה קושר יהודי עולה מרוסיה עם יוצא צפון אפריקה? מה המשותף ליהודי מ
מאה שערים ולבן קיבוץ השומר הצעיר? מה מחבר יהודי בעל השקפות 'ימניות' ברורות עם יהודי המחזיק בעמדות 'שמאלניות' חדות?
דבר אחד קושר ומחבר את כולנו - היותנו יהודים, המחוברים לתורה אחת ולמורשת רוחנית משותפת. אחד מקיים יותר והשני מקפיד פחות, אבל כולנו יהודים והתורה היא של כולנו. אחד שר את התפילה בנעימה אשכנזית והשני מזמר אותה בנעימה מזרחית, אבל כולנו מתפללים לאלוקים אחד ומתאחדים באמירת 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. וגם מי שאינו נוהג להתפלל מרגיש שייך לתפילה שהתפללו אבותיו ולמסורת המשותפת לכולנו.
לא נתייאש
לעומת זה, ה'תרבות' שמייצרים אותם שחקנים ומחזאים היא תרבות של נתק ושל ניכור כלפי המורשת היהודית. היא מקדשת את התרבות הנכרית ובזה לערכים היהודיים. יהודים מאמינים מוצגים שם באור שלילי ומעוּות, מתוך שאיפה להדביק להם את כל המגרעות האנושיות. אין זו תרבות שמרוממת את הנפש, אלא תת-תרבות שמטפחת התבהמות ולעג לערכים רוחניים.
אבל אנחנו לא נתייאש מהאחדות, וגם על אותם אחים תועים לא נוותר. בשנים האחרונות מסתמנת מגמה מרעננת של שחקנים ויוצרים שחשים מיאוס מתרבות ההבל והריק ומחפשים את דרכם אל הערכים הרוחניים ואל האמונה. לא-מעטים מהם מפנים את כישרונם לאפיקים חיוביים, וממחישים כיצד הכלים האלה יכולים להנחיל ערכים ולעורר למחשבה חיובית.
המגמה הזאת תגבר ותתחזק בע"ה, כפי שהתורה מבטיחה בפרשתנו: "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו", ואז גם הקב"ה ישוב אלינו ויביא לנו את הגאולה האמיתית והשלמה.