אל תאמינו לאף מילה של נתניהו בוושינגטון. המטרה היחידה של נאומי השלום ואהבת הפלסטינים הנוכחיים שלו היא להחזיר לישראל את חומת ההגנה, שאפשרה לה להמשיך בכיבוש עשרות שנים ללא הפרעה הודות להעמדת פנים של נכונות לשלום אבל "אין עם מי לדבר".
השבר שפקד את ישראל לאחר ההרג בעזה לפני שנתיים, וגל ההתנגדות לכיבוש הישראלי שכבש את כל בירות העולם, הביא את מנהיגי המדינה ללא יוצא מהכלל - נתניהו, ברק, ליברמן ואפילו אלי ישי - להבין כי ללא מסיכת רודף השלום, העולם לא יאפשר לה להמשיך בדרכה. הסיבה היחידה לנכונות להעמיד פנים של חקירת ההרג בעזה והקמת ועדת חקירה ממלכתית, היא ההכרה כי אם ישראל לא תתחזה כרוצה בשלום - העולם לא יתיר לה להמשיך בכיבוש.
עד ממשלת נתניהו נהגה ישראל במדיניות העמימות הכיבושית, הזהה לעמימות הגרעינית. המדיניות של התנועה הציונית מאז ועד עולם הייתה דונם פה ודונם שם. מפא"י, המפלגה הפרגמטית שהובילה את המדינה עד עלות הליכוד לשלטון, ידעה תמיד לדבר על שלום ולעשות מלחמה, לנהל שיחות שלום ולהרבות בהתנחלויות. פסוקו של הנביא ירמיהו היה תמצית המדיניות הישראלית, עד עלות נתניהו לשלטון לאחרונה:
וירפאו את שבר עמי על נקלה לאמר שלום שלום ואין שלום.
אפילו מנחם בגין, איש הליכוד, המשיך בעמימות הכיבושית של מפא"י, והבין כי עליו לעשות שלום עם מצרים ולהחזיר את סיני כדי להמשיך לכבוש את הגדה המערבית.
עופרת יצוקה היה חזרה על התקפות ברבריות של צבא רב עוצמה על לוחמי גרילה בתוך אוכלוסיה אזרחית, כמו בגרניקה הספרדית או באלפי ערים במלחמת העולם השנייה. הצרה הייתה כי היה זה הרג אחד יותר מדי. קרדיט השואה שעמד לישראל עד כה - נגמר. ארצות הברית חדלה להיות הקובעת הבלעדית בכל. אירן וטורקיה הפכו למעצמות חזקות, שיש להתחשב בהן. והחשוב מכל: העולם הפסיק להאמין לישראל המסרבת לקבל את יוזמת השלום הכל-ערבית, וממשיכה במעשיה כאילו כלום לא השתנה.
נתניהו קיבל את הסכמת שותפיו לקואליציה לשחק בשלום, כדי לנסות להחזיר לישראל את ההגנה שהייתה לה עד כה, תדמית מדינה הרוצה בשלום אך הערבים לא מוכנים לכך. הוא לא יסכים לשום מהלך מעבר לכך, ללא איום ממשי על עתיד המדינה מצד האמריקאים ויתר העולם.
הנשיא אובמה לא יעשה כל צעד נוסף לפני הבחירות לקונגרס בתחילת נובמבר. הוא ימתין עוד חודשיים כדי לא להסתכן בהגדלת ההפסד הדמוקרטי בגלל מדיניות תקיפה נגד ישראל. אחרי הבחירות, הוא יישאר עם אותן בעיות. לא תהיה כל התקדמות ביציאת ארצות הברית מעירק ומאפגניסטן ללא תמיכת מדינות ערב, ובעיקר מצרים ואיראן. אין סיכוי לקבל תמיכה זו ללא הסדר עם הפלסטינים. אובמה יצטרך לבחור בין התנגשות עם הלובי היהודי, לבין המשך מסלול הדמים הצבאי. נוכח המצב הכלכלי המידרדר, הישגים במדיניות החוץ יהיו לאובמה הדרך היחידה הניתנת להשגה.
