סוף-סוף זה קרה. הנשיא אובמה אירח את הוועידה שאמורה לפתוח את השיחות הישירות בין ישראל לפלשתינים. לא היה נשיא אמריקני שלא ניסה לחבר את הקצוות ולהביא את הישראלים והפלשתינים אל שולחן המו"מ. עד כה כולם נכשלו, כשכל כישלון לא רק מעמיק את הפסימיות, אלא אף מביא להתפרצות מחודשת של מעגל הדמים. האחריות המוטלת על המנהיגים מכל הצדדים היא, על כן, עצומה, גם אם אין הם מוכנים להפנים אותה ברצינות הראויה.
זאת הפעם הראשונה בשלושים השנים של מו"מ בין הצדדים, שבה נוצר קונצנזוס מקיר לקיר סביב הסיבוב הנוכחי: אמריקנים, ישראלים ופלשתינים, כולם מנבאים כישלון לשיחות אלו. יהיה זה נס אם הנשיא אובמה יצליח לגשר על הפערים בין
ממשלה ישראלית-ימנית לבין נציגות פלשתינית הנמצאת תחת לחץ כבד מצד האופוזיציה האיסלאמית. נתניהו מסרב בינתיים להתחייב להקפאת ההתנחלויות וכמובן אינו מציג בפומבי כל תוכנית המשרטטת גבולות בין ישראל לבין המדינה הפלשתינית. קשה לדמיין שמה שלא הצליחו הפלשתינים להשיג מ
אהוד ברק, ולאחר מכן מ
אהוד אולמרט, הם יצליחו להשיג מאיש ארץ ישראל השלמה,
בנימין נתניהו.
למרות חוסר הסיכוי להגיע להסכם, נוהרים מנהיגי האזור לוושינגטון כדי לנסות, בפעם המי יודע כמה, לרבע את המעגל. הסיבה לכך היא פשוטה וגם פרדוקסאלית. באותה מידה שיש קונצנזוס כללי לגבי סיכויי הכישלון, נוצר גם קונצנזוס נלווה, והוא שהסטטוס קוו לא יכול להימשך. המצב הנוכחי פועל לטובת הגורמים הרדיקליים, בעיקר האיסלאמיים, המנהלים מלחמת חורמה נגד אמריקה ברחבי העולם, מעירק ועד אפגניסטן. גורמים אלה גם תומכים בתנועת חמאס במאבקה על השלטון מול הרשות הפלשתינית. על כן, אירועי המשט הטורקי הביאו לא רק להקלת המצור על עזה, אלא היו גם זרז לפתיחת השיחות במטרה להסיר את המצור הבינלאומי מעל ישראל. העולם מאס בכיבוש ודורש להגיע לפתרון.
אלא שהמכשול הגדול ביותר בדרך לפתרון הוא ללא ספק ההתנחלויות. סביב נושא זה נוצר קונצנזוס נוסף הקובע שכל ההתנחלויות הממוקמות בלב הגדה המערבית ומחוץ ל"גושי ההתיישבות" הסמוכים לקו הירוק, אמורות להתפנות בכל הסדר בין ישראל והרשות הפלשתינית. למרות שעמדה זו נמצאת בקונצנזוס, אין ממשלה בישראל שמסוגלת להוריד את ההתנחלויות האלה. המחיר יהיה מלחמת אזרחים. הנחה רווחת זו, אף היא הפכה לקונצנזוס ישראלי בלתי כתוב. לראיה - רבין טמן את הפח הגדול, בכך שסירב לכלול את הדיון בגורל ההתנחלויות בהסכמי אוסלו. נתניהו קידש בקדנציה הראשונה עיקרון זה, ברק הגדיל לעשות והרחיב את הבנייה בהתנחלויות, שרון פינה את היישובים בעזה בצורה חד-צדדית כדי לחזק את האחיזה בגדה המערבית, ועכשיו ביבי, בגרסתו השנייה, כלל אינו חושב על פינוי.
מאחר שההתנחלויות הפכו לנייר הלקמוס בכל הנוגע לכוונותיה של ממשלת ישראל, התנו הפלשתינים, ואיתם האמריקנים, את חידוש השיחות הלא ישירות בהקפאה זמנית של הבנייה בהתחלויות. העיניים נשואות היום לא לעבר שהתרחש בוושינגטון אלא ל-26 בספטמבר, היום בו פג תוקף ההקפאה. התירוץ שבו השתמש אובמה כדי לגרור את הפלשתינים לשיחות הישירות הוא, שבמידה שהם יסכימו לשיחות ישירות, יהיה לאמריקה קל יותר ללחוץ על נתניהו להאריך את תוקף ההקפאה. למעשה, הופכות השיחות לסוג של תרגיל פוליטי הבא להעמיד את נתניהו במבחן: האם הוא רוצה הסדר שלום, או מעדיף לשמר את הקואליציה הימנית שלו, שמסרבת לכל הסדר.
ההצהרות של שר החוץ המצרי, אחמד אבו אל-ריט, לא משאירות מקום לספק: "האיחוד האירופי וארה"ב דרשו מהפלשתינים להשתתף בשיחות הישירות כדי למנוע מהצד הישראלי להמשיך את הבנייה בהתנחלויות". ועוד הוסיף: "הפלשתינים מצדם, החליטו להשתתף במו"מ כדי להעמיד את ישראל בפני הבעיה הקשה, משום שאם תחליט ישראל להאריך את תוקף ההקפאה המו"מ יימשך, אולם במידה שתחליט להמשיך לבנות לא יהיה למו"מ כל משמעות" (אל חיאת, 1.9.10). באותו זמן דאג גם בן-בריתו של נתניהו בקואליציה הממשלתית, אהוד ברק, לצאת בהצהרה פומבית בראיון ל
ארי שביט מהארץ (1.9.10). הוא שירטט בצורה מדויקת את הפרמטרים של ההסכם עם הפלשתינים בנוגע לנושאים השנויים במחלוקת: גבולות, התנחלויות, פליטים, ביטחון ועתיד ירושלים. אבל המשפט החשוב ביותר בראיון הוא זה: "אם הממשלה בהרכבה הנוכחי לא תוכל לעשות זאת, אדרוש להרחיב אותה - הסכם שלום יותר חשוב מהרכב הממשלה". ונראה כי זאת הבעיה האמיתית של ביבי נתניהו - מה תהיה עמדתו של אהוד ברק במידה שהשיחות ייכשלו, כי הוא יסרב להמשיך את ההקפאה.
סיבובי השיחות הקודמים מלמדים כי ראשי ממשלה בישראל יודעים איך נכנסים אליהן, אבל אף אחד אינו יכול לנבא מה תהיינה תוצאותיהן הפוליטיות. אף אחד לא ניבא שראש ממשלה ישראלי יירצח עקב חתימה על הסכם עם הפלשתינים, נתניהו איבד את ממשלתו עקב החתימה על הסכמי וואי, ברק איבד את ראשות הממשלה עקב כישלון שיחות קמפ-דייוויד בשנת 2000, ואולמרט לא הספיק להיכשל כי הוא הודח מתפקידו בטרם עת. עכשיו תורו של נתניהו, ועליו להחליט, האם הוא רוצה לשמור על הברית עם הימין הקיצוני, להסתכסך עם האמריקנים ולאבד את מפלגת העבודה - או לשנות כיוון, להכניס את קדימה לממשלה ולהתקדם לקראת הסדר על הפרמטרים ששירטט ברק. ברור מה אובמה מעדיף. הוא פועל מזמן להביא לשינוי פוליטי בישראל, וניתן לומר שאינו בוחל באמצעים כדי להשיג זאת. לפעמים הוא גוער ולאחרונה גם מחבק.
אלא שהדרך לשינוי קואליציוני בישראל אינה סוגה בשושנים, ונתניהו עלול לשלם מחיר פוליטי כבד על כך. הכניסה של קדימה לממשלה, במידה שנתניהו יחליט להיפרד משותפיו הימניים ובראשם שר החוץ
אביגדור ליברמן, תחליש אותו מאוד ותהפוך אותו לתלוי לחלוטין ביריביו משמאל. עד כה ניסה נתניהו, ללא הצלחה, לפרק את קדימה ולמשוך את חבריה לתוך הליכוד. הכנסת קדימה ו
ציפי לבני לממשלה, בגיבוי אמריקני, מחזקת את קדימה בהתמודדות בבחירות הבאות. אולם השאלה הגדולה היא - מה יישאר מהיסוד האידיאולוגי של הליכוד, במידה שזה יסכים להיכנס למו"מ ישיר על בסיס עמדותיהן של מפלגת העבודה וקדימה? מה יהיה ההבדל בין הליכוד ובין קדימה? ברור לחלוטין שהליכוד עומד בפני הברירה - איבוד הנכסים האידיאולוגיים שלו, או הידחקות לשוליים ההזויים של הפוליטיקה הישראלית.
לא נראה שביבי נתניהו מוכן למהפך הזה. בינתיים, הוא פועל כפוליטיקאי ממוצע, המנסה לתמרן כדי לשרוד ולשמור על שלטונו. אבל מעבר לנתניהו ושיקוליו הצרים, עומדת החברה הישראלית כולה בפני אתגר לא קטן: באיזו מידה היא מוכנה להיפטר, אחת ולתמיד, מהכיבוש, ולהסיר את הכפפות בהתמודדות עם המתנחלים ונערי הגבעות. התגובות השליליות הסוערות, להן זכו
שחקנים ויוצרים שסירבו להופיע באריאל, מצביעות על כך שלפנינו קרב קשה מאוד. הבעיה אינה רק אצל נתניהו. הציבור הישראלי עדיין אינו מוכן נפשית לשלם את מחיר השלום, למרות שמחיר זה הוא פעוט לעומת החזון של הפסקת הכיבוש וכינון שלום-אמת עם הפלשתינים והעולם הערבי כולו.
