ד"ר צבי מרק: "הסקר המצוטט מחזק את תחושת השסע התרבותי העמוק במדינת ישראל. בעוד שהאנרגיות של השמאל מופנות לכל מאבק שמצמצם את אופייה היהודי של המדינה, הימין והימין הדתי, מעוניין לשמר ולהדגיש את ייחודה היהודי של המדינה.
'גירוש' ילדי העובדים הזרים הוא דוגמה מובהקת לכך. הכותרות בתקשורת והקמפיין הציבורי מיוסדים כולם על הטעיית הציבור. הרי לא מדובר בגירוש ילדים בודדים או הוצאה כואבת שלהם מחיק משפחותיהם, אלא בהשבת משפחות העובדים הזרים הלא חוקיים למולדתם, ההורים יחד עם ילדיהם. הצביעות וחוסר האמינות בולטים עוד יותר לאור העובדה שהעם היהודי חווה לא מזמן גירוש של אלפי משפחות שהתגוררו בחבל גוש קטיף כבר עשרות שנים, שהגיעו למקום על-פי חוק ועל-פי החלטות ממשלה, בתמיכת המדינה ובעידודה, עד שהתקבלה החלטה שזהו אזור אסור ליהודים וכוחות צבא גירשו משם דור שני ושלישי של ילדים שגדלו ביישובים, הרסו את ביתם, את שדותיהם ואת מפעל חייהם.
כידוע, בגוש קטיף היו אלפי נערים וילדים. וכאן, כאמור, הצביעות חוגגת: אם הבעיה היא ביחס המדינה לילדים, היכן הם אותם ארגוני שמאל כשמדובר באלפי הילדים היהודים של גוש קטיף שנעקרו מבתיהם ולרבים מהם עדיין לא נמצא פתרון הולם? דוגמה טובה נוספת התרחשה בעת הפוגרום בעמונה: מרבית האזרחים שהיו שם היו ילדים ובני נוער; נערות ונערים הוכו על-ידי פרשי משטרה, נעצרו, נחבלו ונפצעו באלימות שכלל לא היה בה צורך לשם פינויים. היכן היו זכויות האדם שלהם? איזה ארגון שמאל קם לדבר בשם אותם ילדים ונערים?
ניתן היה לטעון שהנוער בעמונה עבר על החוק ומכאן שתיקת השמאל, אבל מה באשר לרמיסת החוק מדי שבוע בבלעין? והיכן הוא
כבוד החוק כאשר מדובר ב
עובדים זרים לא חוקיים? התשובה היא פשוטה: רוממות החוק קיימת בגרונם רק כאשר מדובר במאחז לא חוקי של הימין, אך אבן קלע בידם כשמדובר בהפרת חוק אלימה כנגד חיילים. העמדות בנושאים האלו אינן קשורות ביחס לחוק כשלעצמו או בדאגה לשלום ילדים באשר הם, אלא בתפיסות שונות לגבי אופייה הרצוי של המדינה. הזעזוע מגירוש ילדים הוא אך ורק כשמדובר בילדי עובדים זרים ואילו ילדי
מתנחלים מותר לגרש. זהו שיח סלפני, ורק שליטתו של השמאל בכלי התקשורת המרכזיים מאפשרת אותו.
מי שרעיון המדינה היהודית יקר ללבו שואל את עצמו כיצד יש להתמודד עם נושא ההגירה הלא חוקית למדינת ישראל. עבור יהודי דתי זוהי שאלה מהותית. התקשורת מכנה את אלפי האנשים המגיעים מדי שנה דרך מצרים לישראל בשם 'פליטים', אלא שמחקר של פרופ' ארנון סופר חשף שמדובר במהגרי עבודה שיעדם רק ישראל, לא בגלל שהם נרדפים בארצות האחרות, אלא כי מדובר במדינת רווחה שאין בה מדיניות הגירה מסודרת והחלטית אך לעומת זאת יש בה קואליציה של ארגוני שמאל המגויסים באופן אוטומטי לטובת המהגרים.
זרם ההגירה יוצר בעיות עצומות במקומות אליו הוא מגיע. המצב בעיר אילת או באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב ידוע היטב ובטווח הארוך עלולה להיווצר כאן מדינה בתוך מדינה ואיום דמוגרפי על אופייה היהודי של המדינה. אולם התחושה היא שקל יותר לגייס את פעילי השמאל להצלת לווייתנים חולים בחוף נידח מאשר לארגן קבוצה של זוגות צעירים שיחזקו את האוכלוסיה היהודית בעיר אילת או בדרום תל אביב. יתרה מכך, ישנו חשד שגורמים בשמאל אפילו מעוניינים במהגרים האלו כמשקל נגד לריבוי הטבעי של הימין הדתי והחרדים. עבורם המהגרים הם התשובה הדמוגרפית לגידול הטבעי באוכלוסיה הדתית והמסורתית.
ההתנגדות של מפלגות השמאל לכל מה שהוא יהודי מונעת מהן להפוך לכח חברתי באמת. השמאל מצטייר, ובצדק, כמי שיצא מגדרו למען חולה באפריקה או למען מהגר לא יהודי, אולם לא ינקוף אצבע למען עני יהודי. מדוע ש"ס יכולה לקחת על עצמה את האתגרים החברתיים, להפוך למפלגה חברתית שמצביע לה ציבור לא חרדי רחב ואילו מרצ אינה מסוגלת לכך, גם אם באופן עקרוני רעיונות ברוח זו מופיעים במצע שלה? אחת התשובות נעוצה ברושם לפיו האנרגיות של השמאל מתנקזות כולן למאבקים כנגד אופיה היהודי של המדינה, כנגד הממשלה וכנגד הצבא.
הלך הרוח הזה מביא לרתיעה בקרב הציבור הימני והדתי מלחבור למאבקים שהשמאל מוביל, וייתכן שזו הסיבה לתוצאות הסקר שצוטט לעיל. הציבור הדתי חושש להיות מגויס לאג'נדה של מדינת כל אזרחיה או להיסחף בקמפיינים שמובילה
הקרן החדשה לישראל. קל יותר לאדם דתי לקחת חלק בפעילות זכויות אדם מחוץ לגבולות ישראל כאשר זה אינו צבוע בצבע פוליטי מובהק. יתרה מכך, בציבור הדתי ניתנת מלכתחילה תשומת לב גדולה יותר לגורלו של העם היהודי ואילו מערכת הערכים של השמאל, המתנכרת לממד הערכי שבאחווה הלאומית מעוררת בו רתיעה. בהשאלה ניתן לומר כי כאשר הציבור הדתי שומע שישנן אימהות במצוקה, הוא ירוץ קודם לעזור לאמא שלו ועצם השאלה מדוע אתה עוזר לאמך כשכל האמהות סובלות תעורר בו סלידה מוסרית.
כמובן שמדובר בהכללות ואפילו הכללות גסות, אך השאלה נשאלה ברובד של ההכללות וסקרים. אין ספק שברמה האישית יש אנשים מוסריים יותר ופחות בשני המחנות צריך להיות "אולם שורש העניין הוא סולם ערכים ושיח מוסרי שונים. במקרה הספציפי של 'ילדי העובדים הזרים' שבו פתחנו, לא מדובר אפילו בשיח מוסרי שונה, אלא בסילוף מכוון של השיח הציבורי באופן המונע את ליבון הסוגיה המהותית והיא ההגירה של לא יהודים למדינת היהודים".
ד"ר ישי רוזן-צבי: לכאורה, מה לרמת דתיות ולשלילת זכויות מהגרים? מה לקיום מצוות ולגירוש 'ילדי העובדים הזרים' (כלומר ילדים שנולדו כאן ואין להם שפה ותרבות אחרת, אך איתרע מזלם להיוולד למהגרי עבודה ולא למהגרים מכוח חוק השבות)? הרי מדינה יהודית היא עיקרון ציוני ולא דתי, ודווקא זיקה דתית עשויה להתבטא ביתר רגישות אנושית, כמו ביהדות של 'תיקון עולם' (שמתקיימת בגאון מעבר לים, אבל לא מוכרת במקומותינו). אמנם, כשבוחנים את הדברים לעומק, הממצא הזה אינו מפתיע.
"היחס המתנשא והמפלה כלפי הגוי נטוע אכן עמוק בתוך התודעה הדתית היהודית ובחינוך הדתי. תודעת 'אתה בחרתנו מכל העמים' היא אחת מבסיסי הזהות הדתית ויש לה השלכות מרחיקות לכת. אין בכך כל חדש. היהדות הבתר מקראית התגבשה כמערכת דתית אתנית, שבה הדת והעם נמצאים בסמביוזה בלתי ניתנת להפרדה, 'עמך עמי ואלוהיך אלוהי'. ספרות חז"ל עיצבה אתוס שבמוקדו העם והניגוד המרכזי שבו הוא זה שבין יהודי לגוי. יש לשים לב לכך שהשלב המכריע כאן אינו באפליה כלפי הגוי, אלא עוד קודם לכן, בעצם קיום הקטגוריה של 'גוי', שבה לכל מי שאינו יהודי יש שם אחד כולל. כך נוצר מבנה בינארי ודיכוטומי: יהודי מול גוי. זה לא דבר מובן מאליו. לצרפתי, לבריטי או לאמריקני אין שם כולל לכל אלו שאינם בני הלאום שלהם.
הבחנה זו מקבלת ביטוי לא רק בהגות ובליטורגיה, אלא גם בהלכה ובאורח החיים, שהם האחראים יותר מכל לכינון ולתחזוק של האתוס הדתי. הדברים ידועים: מהלכות הרחקה מגויים ועד הגבלת ההלכות שבין אדם לחברו לבני העם בלבד. הנה דוגמה אחת: אין בהלכה הקלאסית ולו שיטה אחת הסבורה שמותר לחלל שבת על-מנת להציל חייו של גוי. גם בפסיקה החדשה, שגילתה גמישות בנושא זה, הנימוקים הם 'משום איבה' או 'דרכי שלום', אבל לא משום ערך חייו של האדם באשר הוא אדם.
ביטוי להשפעה העמוקה של אתוס זה בציבור הדתי היא בהיעדרם המוחלט של גויים ממערכת החינוך הדתי. גם בחינוך החילוני אין רבים כאלה, יש להודות, אבל בכל זאת מצאו את דרכם לשם כמה וכמה מהגרים מכוח חוק השבות שאינם יהודים על-פי ההלכה, פלשתינים אזרחי ישראל, ילדי מהגרי עבודה ואף פליטים. לעומת זאת, בבתי הספר הדתיים הדבר הזה כלל לא יעלה על הדעת. מדוע בעצם? הרי הקושי התרבותי קיים בכל מקרה. אין זאת אלא שההסתגרות והשוביניזם האתני טבועים עמוק באתוס הדתי, הן החרדי והן הלאומי.
אבל כל זה הוא רק חלק אחד של הסיפור, החלק הפשוט שבו. מה קל יותר מאשר להאשים את הדתיים, או החרדים ואת שליחם הפוליטי, אלי ישי ביחס נורא לזרים. אלא שגירוש הילדים התקבל על-ידי ממשלה חילונית למהדרין, בניצוחו של ראש ממשלה חילוני ובנימוק החילוני של המאבק הדמוגרפי ושמירת הרוב היהודי. זה גם הנימוק שבו רוב הנשאלים בסקר של עמותת גשר הנזכר לעיל סברו שיש לגרש את הילדים.
הצגת הדת והציונות החילונית כאילו הן נמצאות כאן בשני קטבים שונים היא אחיזת עיניים; אשליה הנוחה לכולם. המדינה משתמשת בדת כשומרת הסף של גבולות האתנוס - בתחומי הנישואין והגיור - ושם, ורק שם, ניתנת לדת סמכות שלטונית. אבל גבולות האתנוס והפריבילגיות שלו נקבעים על-ידי המדינה היהודית והסמכת הדת לעניינים אלו משרתת את האינטרס הלאומי, לא את הדת. לעתים ראוי לזכור שלא הדתיים המציאו את 'הבעיה הדמוגרפית', את חוק השבות, את קק"ל ואת יהוד הנגב והגליל.
לכן חייבים להבחין בין רגישות למדיניות, ולהישמר מן הפח של ראיית ההקשר הראשון כחזות הכל. אותם אנשים המזדעזעים מגירוש הילדים חיים בשלום ובשלווה ובדרך כלל בהזדהות גמורה, עם מדיניות המפלה באופן שיטתי את האזרחים הלא יהודים ובשם אותו היגיון דמוגרפי עצמו. בשם העיקרון הזה המדינה מפלה את אזרחיה הערבים בכל שטחי החיים, מחלוקת משאבי המדינה, קרקעות ותקציבים, דרך הזכות להינשא ועד שלילת כל זכויות קולקטיביות. בשם ההיגיון הזה למדינה אין כלל חוקי אזרוח, אלא חוקי שבות אתניים בלבד. והרי זהו עצם העניין: שאלת גירוש ילדי מהגרי העבודה אינה אלא סניף של מדיניות ההגירה בכלל, שכל עניינה הוא המאבק הדמוגרפי.
דוגמה לטשטוש המובנה הזה (שיש בו הרבה פחות תום לב ממה שניתן לסבור) ניתנה בתגובה של אילן גאל-דור, מעמותת גשר, לסקר בנושא הדתיות והיחס לילדי הזרים. הוא אומר, ואני מצטט, כי 'החברה הישראלית נמצאת במלכוד בין חובתה לדאוג לכל אדם באשר הוא לבין רצונה לראות במדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. אנו בגשר רואים בברכה את רצון רוב תושבי המדינה לראות בה אופי יהודי, יחד עם הצורך לפתור את בעיית העובדים הזרים'. זוהי תמצית המכבסה הלשונית כולה. ראשית, ב'חברה הישראלית' עסקינן ולא חלילה ביהודים בלבד ('מדגם מייצג של האוכלוסיה היהודית הבוגרת'), שרק עליהם מטיל הסקר לקבוע את אופייה של המדינה היהודית. שנית, המלכוד אינו נובע מהרצון שמדינת ישראל תישאר מדינה יהודית אלא 'יהודית ודמוקרטית'. וכאן הבן שואל: וכי איך גירוש הילדים יפגע בדמוקרטיה של המדינה חלילה? לבסוף, לא את הרוב היהודי מבקשים לשמר אלא את ה'אופי היהודי'. העיקר לא להעלות על דל השפתיים את העניין עצמו, את השד הדמוגרפי, שהמאמץ המתמיד לשמרו, מביא אותנו, דתיים וחילוניים כאחד, אל עברי פי פחת של ציד אדם".
