לקח תשעה פרקים וחצי אבל בסוף זה קרה. בדקה ה-17 של פרק 10 של "מחוברים" התרחש האירוע שחשבתי שלא אזכה לראות בימי חיי. עידית שריג חייכה. היסטוריה. זו לא הייתה עווית, זה היה חיוך אמיתי, למעשה שני חיוכונים קטנים ברצף. כמו לחיצת היד של רבין וערפאת (מעניין, בדיוק היום לפני 17 שנה) - מהוססת ובחוסר רצון מופגן, מרעישה ומתבקשת באותה מידה, פרצה בת צחוק קטנה מפניה היפות של אשתו של רן שריג ולמשך שתי שניות האירה את המסך. תמיד אזכור איפה זה קרה, במעלית בדרך לארוחה זוגית אצל רושפלד. עשרה פרקים של חמיצות רעילה נדמים כמו נצח. כבר שיערתי שייקח יותר זמן לשחרר ממנה חיוך מהזמן שלקח לשחרר את נלסון מנדלה אבל בסוף זה קרה. אפילו לא בסוף, אנחנו רק בשליש הראשון של העונה. איזה שיאים עוד ניתן לכבוש? מה יקרה בקליימקס של פרק הסיום? היא תניח עליו יד אוהבת? בעונה הנוכחית, כמו בקודמת, הנשים הן המעניינות באמת. אפשר לחלק אותן לשתי קטגוריות: המאמללות (עידית שריג ודפנה, אשתו של ישי) והמאומללות (גב' גולדן, הנשים המתחלפות של דודו בוסי המכמיר לב בפני עצמו). הנשים מעניינות יותר כי הן אמיתיות יותר. ייתכן והסיבה היא שבתור שחקניות משנה הן מרגישות חופשיות יותר לנהוג בטבעיות אבל למעשה הן אמיתיות בעיקר בהשוואה לגברים שאתן. הבחירה בארבעה גברים ברנז'אים תל אביביים (ואותי, בניגוד לפקחית החניה רותי, לא מעניין שלרן שריג יש תו חניה של עיריית גבעתיים), יצרה תבנית של גיבורים מודעים מאוד למצלמה, לתדמית של עצמם ובעיקר לפוזה שלהם. הדמות הפריפריאלית, הנער לואיס ממצפה רמון, די הולך לאיבוד בסדרה ובינתיים לא מקבל את זמן המסך הראוי לו. חבל, בעונה הקודמת דווקא חנה ואנגלינה מחולון היו התגלית הגדולה. שיהיה ברור, "מחוברים" היא עדיין הדבר המעניין ביותר שיש בטלוויזיה. להיכנס ליום יום של חמישה טיפוסי קיצון זה תמיד כיף גדול. אבל הסדרה לא תחדור למעמקי הפוטנציאל שלה אם הגיבורים לא יזנחו את הפאסון ויראו שהם מדממים. דם אמיתי, לא קטשופ. יוצרי הסדרה הודו שהיו חששות לקראת העונה הגברית. פחדו שחמישה גברים יחזיקו מצלמה וישתקו. אז הם לא שותקים. למעשה רן שריג לא סותם את הפה ומספק תכנים מעניינים (מציצות, ג'וינטים, תלונות על האשה) אבל יוצא שטחי כמו הדמויות שהוא כותב ב"רמזור". אשתו לעומת זאת, השתקנית, במבט אחד מצמית אומרת יותר מספר שלם של פרימו לוי. שלא לדבר על החיוך שלה, אותו אפשר לפרמט ולמכור ל-HBO.