למכחיש השואה וממארגני טבח מינכן,
מחמוד עבאס, קרא "הנשיא", וגם "אתה הפרטנר שלי לשלום". את יהודה ושומרון כינה "הגדה המערבית" - West Bank, ובמילותיו: "אני משתוקק לראות על קו הרקיע של הגדה המערבית בנייני מגורים ולא טילים, ועל כבישי הגדה המערבית זרימה של מסחר ולא של טרוריסטים".
על ארץ ישראל אמר: "האדמה שאנחנו צריכים לחלוק עם עם אחר".
את הטיעון בדבר זכותנו על ארץ ישראל כינה "רטוריקה" ובמילותיו: "כל חיי הגנתי על עניין ארץ ישראל, אבל כאן לא באתי לרטוריקה, אלא לפתרון". חלוקת הארץ היא אצלו "פשרה היסטורית". לחורבן ההתיישבות קרא "ויתורים כואבים".
על ההתנגדות העמומה העולה ממעמקי מפלגתו, הליכוד, הגיב: "לא תלמדו אותי אהבת ארץ ישראל". על ויתוריו הצפויים אמר: "אני מוכן לפסוע וללכת רחוק בזמן קצר... לעצב מציאות חדשה". ועל המדינה הפלשתינית: "הנשיא עבאס, אני מודע לשאיפות עמך לקבלת ריבונות ומכבד אותן".
ואת הכל חתם בקריאה פתטית: "שלום, "סלאם", Peace".
כל הפרשנים הישראלים תמימי דעים, שזה אוצר המילים של רבין, מילון אוסלו. ואם הטון עושה את המוזיקה, זו הקקופוניה של אוסלו, שהחלה בתרועות חצוצרות ונסתיימה במארש אבל: 1500 נרצחים יהודים, חבלי ארץ שאבדו, שלוש מלחמות ובידוד מדיני בעולם שעוד לא היה כמותו.
הבה נסתכל מעט יותר מקרוב במילון הזה.
אבו מאזן "נשיא"? לפי הסכמי אוסלו הוא יושב-ראש הרשות הפלשתינית. מה עניינו של ראש ממשלת ישראל לנעוץ בכובעו נוצה לא לו של "נשיאות" - להעניק לו נופך של ריבונות וממלכתיות שאין לו?
אבו-מאזן כ"פרטנר לשלום" מעלה באוב זיכרון מצמרר של פגישת נתניהו עם ערפאת בוושינגטון לאחר שהפושע הזה חזר בגלוי לטרור. נתניהו קרא לו "ידידי ושותפי" וחיבק את ידו המגואלת בדמנו בין שתי ידיו.
יהודה ושומרון "גדה מערבית"? על זה חגג
ירון דקל ב"קול ישראל". תחילה, הביא את העיתונאי שלום ירושלמי שציטט מספרו של נתניהו "מקום תחת השמש" כיצד המחבר תיעב את צירוף המלים "גדה מערבית", המצאה ירדנית מלאכותית שהוצמדה לפלישתם הבלתי חוקית ליהודה ושומרון. נתניהו כתב שם, שמי שמשתמש בביטוי הזה מגמתו מניעת התיישבות יהודית ביהודה ושומרון. אחר כך בדק ירון דקל, האם היה אי פעם מנהיג בליכוד שהוציא מפיו את צמד המלים "גדה מערבית". הוא מצא שלא היה אפילו אחד כזה.
ואכן, נתניהו חצה כאן סף גורלי. מתי נעשינו בטוחים ששרון עבר "שמד" פלשתיני? כאשר לראשונה החל לקרוא לישיבתנו ביהודה ושומרון: "כיבוש". זה היה הרגע בו איבדנו אותו. כמובן שהוא עזב אותנו הרבה קודם - אבל זה היה טכס "הטבילה" הפומבי. בדומה לכך, "גדה מערבית" אצל נתניהו - זו "המרת דת" אידיאולוגית. מכאן ואילך הוא שתול עמוק ב"מחנה השלום", ביחד עם פרס, הבמאי מאחורי הקלעים של הטרגדיה הזאת כולה, אדריכל כל האסונות הלאומיים שחווינו בדורנו.
"פשרה היסטורית", "ויתורים כואבים", "הסכם עקרונות", "לא נפסיק את המו"מ ולא נעניק לטרור ניצחון" - כל התכריכים הבלים האלה חפר נתניהו מתוך בית הקברות של "תהליכי השלום" הכושלים. צחנת המוות של אוסלו עולה מהם.
ועוד פעם אחת אחזה בי צמרמורת, כשנתניהו זרק למרכז הליכוד את האתגר "לא תלמדו אותי אהבת ארץ ישראל", אלה המלים שהשתמש בהן בגין לפני שנסוג מסיני והחריב את ימית, ועליהן חזר שרון לפני שביצע את פשע העקירה והגירוש. נתניהו כמובן מודע לכך, ומכאן המשמעות החמורה.
ואת המילים מלוות עובדות:
נאום "שתי המדינות"; ההקפאה; אפס תגובה מול החרם שהכריז "השותף לשלום" נגד אחיו בני עמו ואזרחי מדינתו, ביחד עם עריכת טכסים נאציים של שריפת מוצרי היישובים; היד החופשית הניתנת לממסד השמאלני במשרד המשפטים להפעיל טרור משפטי נגד יהודים לאומיים; הגירוש מ"בית השלום" בחברון; הוצאת נשק מידי
מתנחלים וביניהם האב ל-6 ילדים שנרצח סמוך לקריית ארבע; הסרת המחסומים, למרות האזהרות, שאפשרה את הרצח הזה; שיתוף הפעולה האוסלואידי עם "צבא דייטון", הגנרל האמריקני שלא התבייש להכריז שאם לא תקום מדינה פלשתינית תוך שנתיים, נשקו של הצבא הזה יופנה נגד ישראל.
נתניהו נכנע לכל אורך החזית: 62 שנים עמדה ישראל על העיקרון, שכל מו"מ עם הערבים חייב להיות פנים אל פנים, אחד על אחד. מפני שתמיד היה ידוע מראש, שכל השתתפות של צדדים נוספים תציב את ישראל בעמדת מיעוט, נגד כל השאר. והנה אנחנו מתבשרים שבוושינגטון נתניהו התקפל, ומעתה המו"מ יהיה משולש: תמיד יהיה נוכח, או יישב בחדר סמוך ויפקח מקרוב וגם יתערב - נציג אמריקני. לפגישה בשארם - א-שייך זומנו גם
הילרי קלינטון, גם מיצ'ל וגם מובארכ. והשונא הספרדי מורטינוס, ביחד עם הצבוע הצרפתי סרקוזי, כבר מתלוננים מדוע אין משתפים גם אותם באינוס הקבוצתי.
אפילו
ציפי לבני, בכל התלחשויותיה עם אבו-עלה וכרכוריה מסביב לקונדוליזה רייס, עדיין שמרה לעצמה, ולנו - ניצרה אחת: כל הסכם שיושג, אמרה, יונח על מדף, כלומר יישאר בגדר אות מתה, כל עוד מחצית מן הפלשתינים, עזה הנתונה לשלטון החמאס, אינה מצטרפת. נתניהו, לעומת זאת, כבר הודיע שהוא יחתום עם רמאללה בלבד, ובכך חשף אותנו לתנועת מלקחיים צינית ואכזרית של האויב: יד אחת, זו של רמאללה, מקבלת - ארץ, מדינה - והיד השנייה, זו של עזה - רוצחת! קשה למצוא תקדים היסטורי לאיוולת מופקרת שכזאת.
ואת כל זה מחולל נתניהו ללא דיון והחלטה בכל פורום שהוא. על נאום שתי המדינות לא דנו בליכוד, בכנסת, בשביעייה, בקבינט או ב
ממשלה. גם על ההקפאה דגר רק גוף אחד, חסר סמכויות משפטיות דמוקרטיות - השביעייה. כל המעבר הקולוסאלי מארץ ישראל ל"גדה מערבית" התחולל ללא כל תהליך דמוקרטי. ונתניהו כבר הספיק להודיע גם זאת, שאת כל הצעותיו העתידיות לערבים יעשה רק על דעת עצמו, ללא כל דיון עם שריו. רק את התבשיל הגמור יביא בפניהם...
לא שלא היו תמרורי אזהרה. התקשורת דיווחה על סעודות של הזוג נתניהו עם פרס, שנמשכו שעות. דיווחו על אינטימיות בלתי רגילה עם ברק, המשמש למעשה גם כשר החוץ ושני אלה, ברק ונתניהו, הם השליטים למעשה. והם אכן מתאימים זה לזה: כשם שברק, המיליונר ממגדלי אקירוב, מתאים להיות מנהיג מפלגת פועלים, כך מתאים נתניהו, הרכש החדש של השמאל הישראלי, לעמוד בראש "המחנה הלאומי".
העובדות האלה חייבות לשמש כקריאת השכמה לאנשי הליכוד ולחבריו בכנסת ובממשלה: אי-אפשר לטמון עוד את הראש בחול! אי-אפשר לומר יותר, שכל מה שנתניהו אומר ועושה, זו רק הצגה. שאם זו הצגה, מגיע לו לא אוסקר אחד, כי אם עשרה!
אולם, אפילו הוא כזה שחקן גאוני, הלא ראש ממשלה צריך להוביל, להתוות דרך, לתת דוגמה, לשכנע - במיוחד נוכח לחץ בינלאומי קשה ומול פיתויים רבים. כיצד ייתכן, שמנהיג יצביע בידו לכיוון שמאל וברגליו ילך ימינה?
או ניקח משל אחר: בסיפור "כיפה אדומה" הזאב מתחפש לסבתא. אבל אצל חסידי נתניהו בליכוד הסבתא מתחפשת לזאב! מבחוץ, אומרים החסידים השוטים של הליכוד, נתניהו אומנם מדבר פלשתינית, מתנהג פלשתינית ומנהל מדיניות פלשתינית, אבל מתחת לזאב הזה מתחבאת לה סבתא כחולה-לבנה, שאותה - "לא ילמדו אהבת ארץ ישראל!"
לא, רבותי! דבר כזה לא קיים אפילו בממלכת האגדות של האחים גרים! נתניהו עבר את הרוביקון אל "הגדה המערבית", ומשם אין דרך חזרה. וכל המתקרב לזאב ומאמין ל"בובע מייסעס" שבתוך הזאב יושבת סבתא טובה, בל יופתע אם לפתע משהו יטרוף אותו!
ואין צורך לחכות לתום ההקפאה. מתוך משרד ראש הממשלה דולף, שלא רק שאין לחלום שברק יחתום על אישורי בנייה כלשהם (לנתניהו נוח שהאחריות מוטלת כביכול על שר הביטחון ולברק זה דווקא מוסיף ציונים במפלגתו!), אלא שגם בסביבתו של נתניהו שוברים את הראש, איך למסמס אפילו את 2000 המבנים שלגביהם הכל כבר חתום. ואשר לירושלים, הלא זו מוקפאת למעשה זה חודשים ארוכים, ולמרבה הפליאה אין פוצה פה.
כך או כך, מי שמכר את נפשו לשטן השלום הכוזב, "שלום" של דמים ואובדן מולדת, הוא כבר ימצא את הדרך שלא לתת למפעל הבנייה היהודי, שבגללו הזמן פועל נגד הערבים, לצמוח מחדש.
המסקנה היא חד-משמעית: עם ישראל כאומה חפצת חיים, כמו גם הליכוד כמפלגה חפצת חיים, חייבים לפעול להחלפת נתניהו, גם כמנהיג הליכוד וגם כראש ממשלה. כל יום נוסף שלו ליד הגה השלטון הוא בחזקת סכנת נפשות.
זו קריאת השכמה גם לשותפים הקואליציוניים. לזכותו של ליברמן ייאמר, שהוא הרחיק את עצמו מראש ממלכודת הדבש הוושינגטונית, ובכנס של מפלגתו יצא בגלוי נגד צעדי "השלום" של ראש ממשלתו. עכשיו, גם ש"ס והבית היהודי חייבים להרים את קולם ולהסיק מסקנות מעשיות.