ממשלה איננה מגדירה את זהותה של מדינה. היא מנהלת אותה . הזהות היא מעשה רוקם של ההיסטוריה, של התרבות, של המבנה הדמוגראפי, של האיזונים המקיימים אוכלוסיות בעלות השקפות שונות בנושאי חברה ודת וכלכלה וביטחון. ממשלות פועלות כדי לשרת את הצרכים האישיים והציבוריים על-פי תקציבים שהרוב מחליט עליהם ועל-פי הסמכות המוקנית להם מכוח הנורמות של דמוקרטיה שילוחית. התקציב הוא ביטוי ליעדי השלטון ולגבולותיו החל בנושאי שלום ומלחמה ובריאות ותחבורה ופיתוח וסחר חוץ ותנועה לארץ וממנה.
סדרי חייו של האדם למן יום בואו לעולם ועד להסתלקותו לבית עולמו מוסדרים גם הם בסופו של דבר בתקציב, אך לא יותר. אפילו התקציב אינו קובע את עולם דעותיו של האדם, מכל מקום לא במדינות הנמנות עם הדמוקרטיות הקרויות נאורות. היו מדינות כאלה. היו באירופה למכביר, היו במזרח אסיה, היו באמריקה הדרומית, היו אפילו בארצות הברית בימי מק קארטי, ועדיין יש בכמה וכמה ארצות שתרבותן נוצרית או איסלאמית או בודהיסטית.
במדינה כמו ישראל התקציב לא צריך לקבוע את עולם דעותיו של האדם. אבל כך קורה במדינה כמו ישראל, כי במדינת ישראל יש משרד פנים והוא לא הפנים עוד שמדינה שממשלתה צריכה לנהל אותה אינה זכאית עם זאת לשלול חירויותיה ואינה מתערבת במרכיבי זהותה אף על-פי שיש בידה כוח להתערב במה שהיא רוצה אם הציבור אינו עוצר בידו.
יש כוח ביד משרד הפנים לא רק לנהל מדיניות הגירה אלא גם לקבוע כי זהותנו היהודית מחייבת את הממשלה לדאוג היום לבל ישטפו המוני זרים את הארץ ויגזרו מבפנים גזירת שמד רוחנית על העם היהודי היושב עדיין במדינה יהודית, יהודית תחילה, וגם דמוקראטית בנוסף לכך, על-פי סדר העדיפויות של משרד הפנים שיש לנו היום.
יש כוח במשרד ביד שר הפנים לנבא נבואות המתאימות לשר בריאות ולא לשר פנים על זרים העומדים לנגע את הארץ במכות דבר ואיידס ומיני חוליים משונים שעצם הזכרת שמם מעוררת חלחלה עד שקשה למצוא מי שלא יהלל את שר הפנים על רוחב פסי דאגותיו.
יש כוח ביד משרד הפנים לראות בארבע מאות ילדים שאיש אינו מבין בלי התחכמויות מדוע לא יזכו הם והוריהם מולידיהם לשהות בתוכנו ולגזור על הארץ הזאת כולה דימוי וזהות של ארץ אטומת לב .
יש כוח ביד משרד הפנים לקבוע כי הזמן היהודי מחייב פולמוס עם הזמן של שעון החמה ומפני סברה קלוטה מארץ עוץ מצווה על הממשלה להקל על הצמים ביום הכיפורים אפילו על חשבון הקדמה מטרידה של שעת עריכת הסעודה המפסקת בערב יום הכיפורים. יש כוח ביד משרד הפנים לבטל כעפרא דאירעה כל הרהור על האיוולת המזיקה הזאת ואפילו להציע כמחווה אלגנטית ואינטליגנטית להזיז את השעון ליום הצום ולשוב ולהזיזו למקומו אחרי כן.
יש כוח ביד משרד הפנים להיכנס לבתיהם של ישראל בימי שבת ומועד ולאסור עליהם הלכה למעשה נגישות למחשבי המרד שאינם עושים כל מלאכה בקולטם פניות אלה או אחרות ובלבד שאוכלוסי ישראל ידעו כי הארץ מחויבת להקריב את
חופש העיסוק ואת צנעת המרחב הפרטי על מזבח הפיקציה המתקבלת בחוגים מסוימים כעדות לקידוש שם שמים ברבים.
יש כוח כזה כי אין ציבור שיעצור בעד משרד הפנים. הוא נחוש לקבוע על אפינו ועל חמתנו את צביון חיינו ואת זהותנו אבל אין, לא בארץ הזאת, שידעה לעמוד איתן על משמר קיומה וביצור הגנתה ועל חירותה ומקומה בין האומות, מי שיודע איך שומרים על החירות בבית.
אי-אפשר להגיד שזה לא מעניין אף אחד אם כי כך זה נראה. אי-אפשר לומר שאין מה לעשות כי טיבו של המשטר הקואליציוני שלנו יוצר ייאוש מן הדמוקרטיה. אלה אינן סיבות קבילות הן הסברים אבל לא ארגומנטים. מה שמוכרחים כן לומר הוא שפיתחנו כאן אורח חיים בו הכוחנות כשלעצמה קנתה לעצמה כוח מרתיע. נדמה לנו שלא.
קורא העיתונות הישראלית, כל יום ובעיקר בסופי השבוע, מתרשם שזאת ארץ חופשית, מבקרת, שומרת על נכסי הדמוקרטיה, אינה יראה לא מקטן ולא מגדול, מצליפה, מכה, הולכת בשוטים ובעקרבים גם כשהיא לובשת חג. אבל למעשה זה אינו מעיד אלא על ההסדר הלא כתוב שמתקיים כאן בין שני גורמי כוח, השלטון והמדיה ומשאיר את האוכלוסיה בגלריה של הזירה, כצופה שהתרגלה להביט במרקע בו שודדים את כספו ולגור בבתים בהם עולים אחרים עם אנטנות על גגותיו, ועל שרידי שואה שאינם יכולים יותר לזמן שהותיר האלוהים לשארית חייהם, ולגחמות המרחיקות את היהודים דתיים ושאינם דתיים מן הגאווה במדינתם החופשית. יכול להיות שהמולך הנקרא "המצב" שנולד מן הבוץ המכסה את המזרח התיכון ואינו מאפשר להוציא מתוכו שום רגל, לא יהודית ולא ערבית אל אדמת שלום מוצקה, יצר מן ייאוש מן היכולת להשפיע ושיתק מפלגות שרצו ולא יכולות, והשאיר להם את ה'כאילו' של ללכת בראש טורי האנשים שלא הולכים יותר לשום מקום. יכול להיות. אבל שר הפנים הולך. הוא יגיע רחוק.
