פסק הדין מתווה קוים לדמותו של הבריח התיכון בדיני ניירות הערך: עיקרון הגילוי הנאות. ככלל, תאגיד שניירות הערך שלו נסחרים על-ידי הציבור חייב בדיווח מקיף אודות ענייניו הפיננסיים. גילוי מידע מלא ומדויק הוא תנאי בלעדיו-אין ליצירת אמון בין המשקיע לבין שוק ההון, לפעילותו התקינה של השוק, ולהגשמת תפקיד המפתח של השוק בכלכלה המודרנית. הגילוי הנדרש על-פי דין כולל את כל המידע הנחוץ למשקיע הסביר לשם קבלת החלטותיו, ובכלל זה, החוק מחייב תאגיד במסירת הדוחות הכספיים של חברות הקשורות אליו, גם כשהן חברות פרטיות שלא מוטלת עליהן חובת דיווח עצמאית. המשיבים, חברת השקעות דיסקונט (להלן: דסק"ש) ונושאי משרה בה, מסרו במשך מספר שנים את דוחותיהן של שלוש חברות פרטיות הקשורות לדסק"ש לרשות ניירות ערך בלבד, ולא לבורסה ולרשם החברות, בניגוד לחובתם בדיווח לכל שלושת הגורמים. עקב כך נותר המידע הכלול בדוחות אלה סמוי מעיני הציבור, ובפני הציבור הוצבה תמונה מטעה אודות מצבה הפיננסי של דסק"ש. בבית משפט השלום הורשעו המשיבים בעבירות על חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968. ערעור שהגישו לבית המשפט המחוזי התקבל ברוב דעות. בית המשפט העליון (השופטת א' פרוקצ'יה), שב והרשיע את המשיבים בעבירות שיוחסו להם. נקבע, כי המשיבים הפרו במעשיהם את החובה לכלול בדוחות את כל הפרטים המהותיים לתאגיד המדווח. הדיווח המטעה נעשה תוך צפייה, ברמה הקרובה לוודאי, כי המשקיע הסביר יוטעה בגינו. במישור הענישה, הודגשה החשיבות הציבורית שבאכיפה קפדנית ומחמירה של חובת הגילוי בדיני ניירות הערך, והודגש כי הפרת חובה זו מחייבת ענישה מרתיעה. זאת, לצד שיקולים אחרים, כדוגמת הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות ועד להשלמתו של ההליך הפלילי. (הרכב: פרוקצ'יה, ג'ובראן, ד' חשין)