"פרשת
הולילנד היא פרשת השנה שלי, כי השחיתות שנחשפה בה מבטאת את החומרנות של החברה הישראלית בצורה סמלית מאוד. החומרנות הזאת מתבטאת גם בדברים חוקיים, כמו משכורות העתק, עד 20 מיליון שקל בשנה, שמקבלים ראשי המשק וכל מיני מנכ"לים בחברות. צריך לשמוע את קולות המחאה שהם משמיעים כשהם אומרים שאם יורידו את שכרם כל המשק הישראלי ייפגע.
"זה מזכיר לי בדיחה על אדם שראה בעיתון מודעה בנוסח 'למכירה כלב ב-100 אלף דולר'. מתוך סקרנות הוא טלפן ושאל אם אין כאן טעות דפוס. אמרו לו: 'לא, אין כאן טעות. מדובר בכלב שעולה 100 אלף דולר'. הוא המשיך להקשות: 'זה כלב מיוחד?' אמרו לו: 'לא, זה כלב רגיל'. הוא סגר את הטלפון אך בסקרנותו המשיך לעקוב אחרי המודעה, והנה אחרי כמה ימים ראה שהיא אינה מופיעה עוד. צלצל ושאל: 'תגידו, מכרתם את הכלב?' ענו לו: 'כן'. - 'במאה אלף דולר?' אמרו: 'בערך'. - 'מה זה בערך?' - "החלפנו אותו תמורת שני חתולים שכל אחד מהם שווה 50 אלף דולר. המסקנה שלי היא שאין בעולם כלב ששווה 100 אלף דולר, ואין בעולם כלב שלא ניתן להחליף אותו בחתול שיעלה חצי מחיר".
אנחנו באמת חברה כל כך מושחתת? "לא. אני חושב שהדברים שמתגלים הם יוצאי דופן, אבל הם משפיעים על כל החברה הישראלית, ובעיניי זה קשה יותר מהמצב הביטחוני. זה מערער את כל התחושה שאנו בונים כאן ארץ אחרת. החברה נהייתה חומרנית, האנשים נהיו חומרניים, וזה גם מדאיג וגם מקומם".
איך מתקנים את זה? "אינני יודע. יש בארץ אנשים שהם תאבי בצע. לעומתם יש אנשים שתורמים כל הזמן לחברה, שעושים למען אנשים אחרים. האדם חייב לשאול את עצמו לאן הוא שייך. אני לא רוצה להיות שייך לחברה החומרנית ותאבת הבצע. זה מזכיר לי שבעת הקמת המדינה הרב מימון הציע להקים מחדש את הסנהדרין. אמר לו בן-גוריון: בסנהדרין צריך שופטים אנשי אמת ושונאי בצע, ואיפה נמצא כאלה? ענה לו הרב מימון: תמורת כסף נמצא הכול.
"לפני שבעים שנה הביע אלתרמן את דעתו בעניין, וכתב שיר שכולנו שרנו: 'לא אֶל שָכר הלב פתוח,/ לא לתהילה נשאנו ראש;/ אנו יצאנו עם דגלי הרוח/ אל האוויר בשיר לחרוש'. אבל כאשר דגלי הרוח מקופלים, רק אל שכר הלב פתוח. הנה כך הפכה ארץ הקודש להולילנד".