נחמן פביאן מראיין את פרופ' אהוד דוכובני
פרופ' אהוד דוכובני ממכון ויצמן ברחובות הוא מומחה בתחום פיסיקת החלקיקים. הוא שותף בכיר במספר פרויקטים מחקריים ברחבי העולם, שהמוכר בהם הוא המאיץ הענק שבג'נבה הפועל מזה כמה חדשים. הוא חבר בוועדה הישראלית לאנרגיות גבוהות, וכיהן ומכהן בוועדות אקדמיות וציבוריות שונות, ביניהן הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.
פרופ' דוכובני נולד בישראל ב-1953. בנעוריו היה אלוף ישראל בשחייה ובקליעה למטרה ובהמשך שירת בצבא ביחידה מובחרת. הוא נשוי לד"ר נגה דוכובני-תמיר, בתו של שר המשפטים המנוח שמואל תמיר ז"ל, ואב לארבעה.
להיכרות בלתי אמצעית עם ארגוני הטרור "זכה" דוכובני ב-1981, בעת שעשה דרכו ארצה באונייה "אוריון" מלימודיו בחו"ל. שעות ספורות לפני הכניסה לנמל חיפה התפוצץ באנייה מטען חבלה גדול שהעלה את האונייה באש. כ-30 נוסעים נותרו לכודים בבטן האונייה, והם ניצלו רק הודות לתושייתו ולאומץ ליבו של דוכובני שחילץ אותם זה אחר זה כשהוא מסכן את חייו. עקב יוזמתו הנחושה באירוע זה, זכה דוכובני בשני אותות גבורה: אות ה"אומץ" הישראלי ואות "צלב השירות המצוין" שהוענק לו על-ידי נשיא גרמניה.
מדוע רוב אנשי האקדמיה מזדהים עם השמאל?
"אכן זה המצב," מהנהן דוכובני בהסכמה, "ראה את רשימת מקבלי התואר 'ד"ר לשם
כבוד' באוניברסיטאות. תמצא שם אנשי שמאל בולטים, בין אם הם פוליטיקאים, אנשי רוח או אמנים - אך תתקשה לאתר ברשימות דמות כלשהי המזדהה עם הימין. אך זו אינה תופעה ישראלית ייחודית. בארה"ב, לדוגמה, כ-95 אחוזים מחברי הסגל של אוניברסיטאות העילית הרשומים כחברי מפלגה, משתייכים למפלגה הדמוקרטית, דהיינו מזדהים עם השמאל. ההתרשמות שלי היא כי הזדהות זו חזקה יותר בקרב העוסקים במדעי החברה והרוח מאשר בין העוסקים במדעים מדויקים.
אצל העוסקים במחקר מתרחש תהליך של מחיקת הלאומיות. נושאי העבודה המחקרית שלהם מקרבים אותם זה לזה, העניין המשותף מאפיל על הבדלי הלאום, ולפעמים אתה עובד במשך שנים עם עמית מבלי לדעת כלל מהי לאומיותו. מבחינה מסוימת המשותף ביני לבין עמיתי ממרוקו, מפקיסטן או מאירן גדול יותר מן המשותף ביני לבין מרבית הישראלים. הדבר גורם אצל חלק מהחוקרים למחיקת הלאומיות - אחד המאפיינים הבולטים של השמאל; תהליך זה של מחיקת הלאומיות הופך אצל רבים מהחוקרים למעין אידיאולוגיה. לדידם, לו היינו מתעלמים מהבדלי הלאום, לא היו מתרחשות מלחמות, וכך היה העולם מקום טוב יותר.
יתירה מזאת, אצל מרבית האקדמאים מתחילה ההזדהות עם השמאל כבר בבית. רובם באים ממשפחות השייכות למעמד הבינוני והגבוה, ושכבות אוכלוסיה אלה מזדהות עם השמאל יותר מהממוצע, כפי שמעידות תוצאות הבחירות לכנסת ברחביה שבירושלים ובצפון תל אביב. ולבסוף, האקדמאים הם ככל האדם והם מעדיפים להתחבר במודע או שלא במודע עם אנשים הדומים להם בתפיסת עולמם. הנתונים שחשפה תנועת 'אם תרצו' אינם מפתיעים אותי. זכור לי מקרה שביושבי בוועדת תזות הצעתי לשיפוט של עבודת דוקטורט בפיסיקה תיאורטית את אחד מעמיתי. אחד מחברי הוועדה שיבח את בחירתי והסכים כי האיש שהזכרתי הוא אכן המומחה המתאים ביותר לבחינת התיזה, אך עם זאת המשיך ואמר באותה נשימה ממש, כי אינו יכול להצטרף להמלצתי, כיוון שהמועמד שהצעתי ידוע כמקורב לקבוצת 'זו ארצנו'. אם כך הם פני הדברים במדעי הטבע, הרי שבמדעי החברה והרוח, שבהם אין קריטריונים ברורים ואובייקטיביים למצוינות מדעית, יש לשייכות הפוליטית חשיבות עצומה".
ומדוע, לדעתך, יש תחושה שהממשלה אינה מושלת, ושכל המערכת הממשלתית אינה מתפקדת היטב?
לדעת דוכובני, חלק משמעותי מהבעיה נעוץ בשינויים שחלו במערכת המשפט. "איני מומחה לממשל או למשפט, אך ברור לי שהעקרונות ה'ליברליים' הגורסים כי "הכל שפיט" וכי לכל אזרח יש 'זכות עמידה' בכל נושא, הפכו את המדינה לבלתי 'משילה'. הסכנה שתוגש עתירה לביקורת שיפוטית מרחפת על כל החלטה מהחלטות הממשלה. גם אם זו נדחית בסופו של עניין, הרי שעצם הגשתה מקשה על הממשלה ומעכבת לתקופות ארוכות את ביצוע החלטותיה. נושאי תפקידים ונבחרי ציבור אינם יכולים להפעיל את שיקול דעתם, אלא חייבים למלא אחר הנחיותיהם של היועצים המשפטיים השונים. בתנאים אלה ראש הממשלה ושריו מתקשים לנווט. הרחבת סמכותם של בתי המשפט הפרה את שיווי המשקל העדין המהווה את סוד ההצלחה של הדמוקרטיה. הרחבת סמכות זו העניקה כוח נוסף לבתי המשפט, אך יחד עמה הביאה להתמוטטות של ממש באמון הציבור ברשות זו. בתי המשפט עוסקים בשאלות בהם אמורים לעסוק נבחרי ציבור, ומקוממים עליהם בכך ציבורים שלמים.
גם התקשורת מקשה על פעולת המערכת השיפוטית, מאחר שהיא 'בוחשת' בכל משפט שבו יש עניין לציבור. אני משתמש במילה 'בוחשת', שכן התקשורת אינה מדווחת - כפי שהיא אמורה לעשות - אלא מפעילה לחץ כדי שפסק הדין שבו היא חפצה אכן יינתן. קח לדוגמה את פרשת הנשיא לשעבר
משה קצב. כצופה מן הצד, אין לי מושג אם האיש אשם או לא. אבל כצרכן תקשורת אין לי ספק: האיש הורשע על-ידי התקשורת, ורק שופט אמיץ במידה יוצאת מהכלל יהין לזכות אותו.
וזה מביא אותי לתפקוד העיתונות. תפקידה ההיסטורי של התקשורת היה לדווח ולעדכן את האזרחים, כך שיוכלו לגבש את דעתם בעיקר לקראת הבחירות. אך בעידן הנוכחי, כשהכסף הפך חזות הכל ואין עוד כל חשיבות לערכים כגון יושר והגינות, התקשורת, כדי להגדיל את רווחיה, פסקה מלהיות גורם מדווח, והפכה לאחד השחקנים הראשיים בזירה הפוליטית-כלכלית. גם כאן מופר האיזון החיוני לפעולה תקינה של הדמוקרטיה. לעיתונות החופשית של היום אין מגבלות ואין חוקים. עיתונאי יכול לכתוב דברים שאין להם שחר שוב ושוב, ואין דרך לעצור בעדו. עיתונאי מסוגל לנהל מלחמת חורמה אובססיבית באנשים בעמדות בכירות, ולא ניתן להפעיל נגדו סנקציות אפקטיביות. ראה לדוגמה את מאמריו חסרי השחר של
גדעון לוי ב'הארץ' ואת מאמריו של
בן כספית ב'
מעריב' המאשים את ראש הממשלה
בנימין נתניהו בכל דבר אפשרי (כולל בכשלון מרד בר-כוכבא). פרשת מסמך גלנט - מסמך חסר כל ערך עובדתי שהוצג על-ידי עיתונאים בכירים חסרי יושרה מקצועית כאמין, וגרר את המדינה לשבועיים של טירוף - מדגימה את התפקיד המפוקפק שממלאת התקשורת היום".
עתידה של המדינה הוא באיכות החומר האנושי שלה, אך אנו רואים נפילה מדאיגה באיכות החינוך ובידע שאנו מקנים לדור הצעיר. מהו מקור הכישלון ומה ניתן לעשות כדי להחזיר את החינוך למקומו הראוי?
"היהודים מהווים פחות מאחוז אחד מאוכלוסיית העולם המערבי, ולמרות זאת כ-22 אחוז ממקבלי פרס נובל הם יהודים. גם בקרב אלופי העולם בשחמט מגיע מספר היהודים לכ-50 אחוז, והוא גדול בהרבה ממספרם היחסי. תופעה זו דורשת הבנה והסבר, שכן היא הבסיס למצויינות שעלינו לשמר. היהדות הקלסית טיפחה מאז ומתמיד את ה'מוח היהודי'. המבריק שבתלמידי חכמים בכל עיירה היה השידוך המועדף וזכה בדרך כלל להביא ילדים רבים לעולם, בעוד שאצל הגויים ילד מוכשר חונך לרוב לכמורה ולא הקים משפחה. "השבחה" גנטית זו הייתה תוצאה ישירה של ההכרה העמוקה שלימוד וידע חשובים מכסף.
בישראל החילונית, לאחר שהתגשם חלומו של פינסקר ונהיינו "עם ככל העמים", התהפכו היוצרות. התלמיד הטוב, המוכשר והמשקיע בלימודיו הפך לדמות נלעגת ודחויה. כל ילד נבון חושש מהתואר "חנון", ולפעמים מסתיר את העובדה שהוא יודע יותר מחבריו. המטרה העליונה של מרבית בני הנוער היא להפוך לעשיר ומפורסם, והדרך להשגת מטרה זו אינה עוברת דרך ההצטיינות בלימודים. בתנאים חברתיים אלה לא ניתן ללמד בבתי הספר את החומר הנדרש, והתלמידים מגיעים למוסדות להשכלה גבוהה ללא הכנה וידע מספיקים. גם המדד המטופש של אחוז הזכאים לתעודת בגרות שעל פיו נמדד משרד החינוך, מוביל בהכרח להורדה בדרישות האקדמיות. העלייה מחבר העמים הביאה תלמידים שידעו ללמוד, קיבלנו סטודנטים עם הרגלי למידה ובסיס ידע טובים, אך נכשלנו בהקניית סטנדרטים אלה לישראלים שמכבר.
הפתרון אינו מצוי בהגדלת תקציב החינוך או בהעלאת שכר המורים, שכן גם באוניברסיטה, שאליה באים הסטודנטים ללמוד מרצונם החופשי, קיימת בעיית מוטיבציה. לדוגמה: בישראל, כשהמרצה אינו מגיע להרצאה, הסטודנטים צוהלים, 'איזה כיף, אפשר ל"הסתלבט" על הדשא', ואילו בחו"ל כאשר המרצה אינו מגיע, הסטודנטים זועמים: 'שילמנו, יש חומר שעלינו לדעת ומגיע לנו שיעור'.
כאשר הייתי נער כבן 14 השתתפתי בקורס לנוער שוחר מדע באוניברסיטת תל אביב. כאשר הייתי נכנס לבניין, הייתי מרגיש כיהודי הנכנס בשערי בית המקדש. כמה חוכמה וידע טמונים במקום זה! עברו כ-30 שנה ומצאתי את עצמי מלמד מתמטיקה נערים כבני 14 בסיטואציה דומה מאוד, כשהפעם אני הוא הניצב בפני התלמידים. בתום השיעור, בעודי אוסף את חפצי, פנה אלי אחד הילדים ושאל במה אני עובד. השבתי בגאווה שאני 'עובד במחקר של פיסיקה'. שאלתו הבאה תפסה אותי בלתי מוכן: 'כמה אתה מרוויח?' וכשהשבתי מה שהשבתי, משך בכתפיו בביטול ופלט 'אם כך, מדוע אינך עוזב?'.
לב הבעיה נעוץ בשינוי חברתי. עלינו לשנות את האווירה מן היסוד ולהשיב את מקומם של ההשכלה והידע לראש סולם הערכים הישראלי.
