יש תקווה לבנה בקצה המנהרה האפלה

בשבועות האחרונים קיבלתי מאות תגובות. א/נשים בכל הדרגים – מזוטרים ביותר ועד בכירים מאוד שרוצים ומייחלים לשינוי ולא רק במקום אחד – אלא בהרבה מקומות. אז אנסה לומר זאת בקצרה: השינוי שאחרי המילים הוא בכל אחד ואחת מכם, בכל אחד ואחת מאיתנו. יש לכם מורת רוח?! יש בכם כעס?! אז קדימה להתכנס, לבטא אותו, להשמיע אותו – אני מבטיח לכם שהעומדים בדרככם יעופו לכל עבר. הם חלשים ומוטרדים – כוחם בא רק מתוקף המשרה, ואם הם חשים שיש משהו צודק, מדויק ונכון בדבריכם – הם ייסדקו, יתפוררו וייעלמו. לפחות שני מבקרי קולנוע בכירים ומהמשפיעים ביותר (במקומותינו!) פנו אליי והביעו תרעומת על כך שהסרט "ניקה" של הבמאי ארנון צדוק שהשתתף בתחרות הישראלית בחיפה, הוא סרט שאינו מצולם בישראל, אינו דובר עברית, אינו נוגע בתרבות הישראלית – ובשל כל אלה לא היה ראוי להשקיע בו כסף ציבורי כפי שעשתה קרן רבינוביץ'. לצערי, לא יכולתי להסכים עם שני מבקרים אלה בצורה גורפת וזאת מן הנימוקים הבאים: א. הבמאי, המפיק דורון ערן, התסריטאי אבי עמר, והשחקנים הראשיים בסרט הם "כן" ישראלים. ב. הנושא של "עבדות נשים וייצואן לישראל" כן נוגע לחיינו ול"תרבותנו" כאן. זה טופל בעבר הקרוב גם ב"קירות" של דני לרנר וגם ב"שטח הפקר" של עמוס גיתאי ואיש לא הלין על כך (ובצדק! לדעתי). ג. מותר (ואפילו רצוי) לסרט לדבר רוסית גם אם הוא "תוצרת ישראל" (אין לשכוח שיש לנו כאן יותר ממיליון דוברי השפה הזאת) ובכך הוא לא שונה מ"אדם בן כלב" למשל שדיבר אנגלית, או מ"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" ששזור לכל אורכו ברומנית, בעברית ובאנגלית. ד. סרט ישראלי (בתמיכה של כסף ציבורי) יכול להיות מצולם גם מחוץ לגבולות ישראל – כך היה עם "זוהי סדום", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", "אדם בן כלב", "ז'טאם איי לאב יו טרמינל" ועוד. ה. הובעה תרעומת על כך שחברי המועצה לקולנוע מקבלים בעצמם מענקים ליצירת סרטים – זוהי סוגייה שדורשת פיקוח ובדיקה הולמת, אבל אין להניח שהמצב בו יכהנו במועצות למיניהן רק אנשים שפרשו מעשייה בפועל הוא מצב רצוי או טוב יותר. ו. בדבר אחד צודקים המלינים – לפי תקנון האקדמיה – אם עומדים עליו ומקיימים אותו, כמובן; אסור לכלול בתחרות השנתית סרט שאינו דובר כולו או ברובו – עברית, ערבית, לדינו או יידיש. רוסית אינה נכללת בשפות המותרות (לעת-עתה ובמצבו הנוכחי של התקנון החוקי הקיים והמחייב לפי כל אמת מידה ציבורית מוכרת וידועה). כפי שעלה בכינוס (יום עיון ודיון) של "פורום היוצרים הדוקומנטריים" שהתקיים במסגרת פסטיבל חיפה השנה, א/נשים לא מרוצים ממה שקורה בקרנות התומכות בעשייה, הם סובלים מסחבת בתשובות, מחוסר שקיפות, ממאובנות ניהולית, מחוסר רצון לקצוב בזמן את כהונת המנהלים (למעט ממה שקורה בקרן החדשה, שם מונתה המנכ"ל רק לפני שנתיים – ולדבריה כהונתה מוגבלת לכל היותר לשתי קדנציות של חמש שנים, כל אחת). א/נשים מתלוננים גם על "איפה ואיפה" בכל מיני תחנות, בקריאה של לקטורים אלמוניים ממונים, במשוא פנים של שופטים בתחרויות, בהדלפות של דברים שחייבים להיות חסויים עד למועד פרסומם הרשמי – אז קדימה להעלות את הפרטים מתחת לשמיכה, לשים הכל על השולחן, לתת לאור השמש לטהר את האווירה. כל זה לא יקרה ביום אחד, אבל במבט לאחור תחושו כולכם שזה קרה, חד ומוצלח, די מהר. מה שהתגלה בהתנהלותה של הנהלת האקדמיה היה כה מרגיז שאין ספק שהוא לא יישנה או יחזור על עצמו. יש תקווה שהבושה תרפה שם את הידיים שהשנה לא רעדו. אני שומע על בעיות באיוש משרת היו"ר שיחליף את זה המכהן, איתן אבן מסרב להיות שותף בסיבוב של כיסאות מוסיקליים, אני שומע הרבה על "רגש של אשמה" שמכונן שם בעקבות העניינים עליהם נכתב ודובר בהרחבה. זה ייפתר, זה יסתדר כי אחרי "הבליץ הגדול" רק החלפת היושבים על הכיסאות הגבוהים או הנמוכים יותר בהנהלה, ופעולה מדויקת ואמיצה לפי התקנון הקיים ינקו את האורוות ויפיחו רוח נעימה יותר בסביבה הקולנועית הישראלית כולה. "ועדות שיפוט של פסטיבלים" יש להיזהר באיושם של יוצרים, מפיקים, או פקידים עם "ניגודי עניינים" או אפילו "מראית עין" שכזאת. היו חריקות לאחרונה גם בפסטיבל ירושלים וגם בפסטיבל חיפה. כפי שציינתי – נגד פסטיבלים אי-אפשר לעשות הרבה, בהיותם גופים יותר "מלכותיים דיקטטוריים" ופחות דמוקרטיים, אבל החשיפה שתעצבן את הנוגעים בדבר בטוח תעזור. הם יתביישו לחזור שוב על מעשיהם. ואם לדעתכם אני תמים או אופטימי מדי?! – אז עכשיו, תבינו יותר מדוע הייתי כל-כך נחרץ בענייני האקדמיה – שם זה אנחנו, זהו הגוף הדמוקרטי שלנו, ננקה אותו, ולא ניתן לשום פונקציונר או ממונה ותיקים ושתלטנים מטעם עצמם, להביא לשם את הווירוסים המדבקים של ההתנהלות הבלתי-תקינה, הבלתי-שקופה והבלתי-רצויה לאף אחד או אחת מאיתנו.